יהודה מימרן, דנה צלח, עתליה פירס, ניב מנצור, אנאל ולנזי, לינה מחול

דה וויס – שלב ההופעות שירי המנטורים

לקראת רבע הגמר
0/5

מעכשיו המיוחד יגבר על המקצוען וגם על הזמר המסלסל? ההופעה של ניב מנצור הייתה מהוססת – כמו איבד ביטחון בגרסה ל"תחזור תחזור" של משינה. אבל המנטור שלומי שבת החליט להעדיפו על פני "הזמר המקצועי" יאיר לוי ששר את "סוף העולם" של אביב גפן.
זהו שלב שבו ההתלבטות היא בין מקצוענות למיוחדות. אצל שבת מתלווה לנימוק גם טון אהבי – "אני מרגיש שהוא עדיין זקוק לי" (על מנצור) בשלב הזה, שלומי, צריכים לתת לגוזלים לעוף מהקן. הם כבר מספיק בוגרים.
שרית חדד, שמגיעה מאזורי הסלסול הם-תיכוני, החליטה לוותר על יהודה מימרן – מזמרי הז'אנר המקצוענים והמדויקים ששמעתי (שר את "אהבנו" של אביב גפן) ולהעדיף על פניו את "הנותן בראש" – מישה סוחינין. מה רצתה להראות? שהיא יוצאת מהקופסה? פתאום – רוקרית שמעדיפה את ה"בום" של סוחינין בגרסה ל"שלג צח"? שרית חדד צריכה להיות ישרה עם עצמה, עם הטעם שלה ולא לנסות להרשים רק כדי לראות שהיא פתוחה לרוק מטאל תיאטרלי נותן בראש, שאכן נראה ונשמע כמו שאביב גפן תיאר – זמר עם הוראות הפעלה. האם שרית חדד מוותרת על טעמה האישי למען דימוי שימצא חן בעיני הרוקרים בחבורה? במקרה הזה – אני מעדיף את הביצוע הנפלא של מימרן.
עיבודים: הקונספט שמניע חלק מהעיבודים הוא קצב דאנס אלקטרוני אופנתי. זה מקל על הזמרים, חשבתי בהאזנה ראשונה שהביטים האלה גם משטחים. (מרדדים, לא מעמיקים) זו התחושה שהייתה לי בביצוע של דנה צלח ל"אנה" של משינה. אבל בהאזנה שנייה גיליתי את יופיו. העיבוד הזה עשה טוב לשיר ולביצוע, ואני לא מסכים עם אביב גפן, שהוא נשמע קצת "מסיבת טראנס במועדון". כך נשמע גם העיבוד ל"מקסיקו" (של אביב גפן) ששרה לינה מחול, והייתה תחושה, שזה אחד הביצועים הפחות עמוקים שלה, אבל גם כאן הוכיחה שהיא כבר זמרת מקצועית לכל ז'אנר. היא עשתה את אלישה קיז, את פיירוז ברמה מקצועית גבוהה. אין שום סיבה שהיא תמעד ב"מקסיקו", אבל אופי התוכנית מאלץ אותה ללכת על הפקות (מוסיקליות, גם חזותיות) שלא הכי תואמות את האישיות האומנותית שלה. צל"ש לעיבוד של "תחזור תחזור"  ששר ניב נמצור עם מעבר הרגאיי.
ביטחון בימתי: המודעות למגבלות של עצמך – היא שלב חשוב בהשתדרגות. אנאל ולנסי היא הדוגמה. הביצוע שלה ל"הייתי בגן עדן" (אהוד מנור-שמעון בוסקילה) של שרית חדד היה ביצוע חזק, ולאו דווקא בזכות הפרשנות – כמו הנוכחות הבימתית. גם כאן – קיצוניות לכיוון השני לאו דווקא מנצחת. הביצוע היה צעקני מדי.  מצד שני: אנאל היא הדוגמה שמנצלת את המעמד להתמקצעות, ואני מסכים עם שלומי שבת: כוכבת נולדה. עתליה פירס – מנצלת את המעמד לשיפור הביצועים בעברית, הגם ששיר סוחט רגשות כמו "אבא" אינו בהכרח קנה מידה. עדיין העברית שלה בשירה טעונה שיפור.
קאברים לשירים של המנטורים: חייבים? אני מבין שזה נעשה כדי להגביר עניין ורייטינג. אבל הבעיה היא שהמנטורים צריכים להתייחס לשירים שיש להם יחס אישי אליהם. אליה וקוץ בה. יש מצב שהם אינם יכולים להעריך ולשפוט לפי קריטריונים רגילים. למלכודת הזו נפל אביב גפן, כשקטל את גרסת יאיר לוי ל"סוף העולם" – כ"מלוקקת", "אינה הכוונה של המשורר". גפן צריך לדעת שבקאבר כמו בקאבר – המבצע לא חייב להתיישר על "הכוונה של המשורר", שהרי הוא לא ממש בחן את לבו וכליותיו בעת שהוא (היוצר)  יצר את השיר. זמר הקאבר צריך קודם כל לקרב את השיר אל עצמו, לא אל "כוונת המשורר". צדק יאיר לוי כשאמר לגפן: "זה אני. לא אביא משהו אחר רק כדי לרצות אותך".

הנבחרת של שרית

מישה סוחיניןשלג צח במקורמשינה
יהודה מימרן
אהבנו במקור אביב גפן
דנה צלח אנה במקור – משינה
עתליה פירס
אבא במקור – שלומי שבת.

יהודה מימרן אינו ממשיך

הנבחרת של שלומי שבת

ניב מנצורתחזור תחזור במקור – משינה
יאיר לוי
סוף העולם במקור – אביב גפן
אנאל ולנזי
הייתי בגן עדן במקור – שרית חדד
לינה מחול
מקסיקו במקוראביב גפן

יאיר לוי אינו ממשיך

יהודה מימרן, דנה צלח, עתליה פירס
ניב מנצור, אנאל ולנזי, לינה מחול

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות