היו לי כמה פגישות עם שמוליק קראוס. אני זוכר אחת, תחילת השמונים, דירה מול "קולנוע דן" המיתולוגי, רחוב הירקון. הפחידו אותי. דיר בלק. תיזהר עם השאלות. האיש אלים. כל מה שעבר במוחי במהלך אותו ראיון – איך אני יוצא מהדירה בלי לחטוף מכות. שהמיסטר הייד שבו לא ירד עלי. סך הכל, אני באתי אל שמוליק המוסיקאי, זה שהלחין שירים כל כך יפים של מרים ילן שטקליס, החלונות הגבוהים. כיף התקווה. הוא סיפר על געגועיו לג'וזי שברחה לאמריקה.
אחרי איזה שלושים שנה, פגשתי שמוליק קראוס, איש בוהה בכיסא גלגלים בפסטיבל הפסנתר מארח 2010, ערב לכבודו שנקרא "איך שגלגל מסתובב – ערב מחווה לשירי שמוליק קראוס". איך שהגלגל הסתובב לשמוליק קראוס. גם הדור הזה של הזמרים שרים אותו כמו שמעולם לא שרו, כמו הוא אביהם הרוחני.
נורא סיקרן לדעת מה הוא חשב על הביצועים המגוונים ששמע באותו ערב. אבל לפי לחיצת היד, לא בטוח שהוא זכר מי אני. אינני מסוג המעריצים שמצטלמים עם כוכבים. אבל איתו הרגשתי צורך להצטלם. יש לי הסבר? כנראה שכן, אבל לא אתעמק בזה.
יענק'לה רוטבליט, מי שכתב את "איך שהגלגל" ועוד לא מעט שירים ששמוליק הלחין, תמה בדברי הפתיחה לאוסף השירים שיצא במלאת לו 75 – מה הסוד הגנטי שעומד מאחורי המנגינות האלו שליחן לא ינוס לעולם – "זמר נוגה", "שוב", "גיטרה", "אחרי עשרים שנה", "רואים רחוק רואים שקוף, "אם". באמת, למנגינות כאלה אין הסבר לוגי. גם לא ניתן לשייכן לזרם מוסיקלי. תגידו מוסיקה ישראלית- ולא אכנס לעימות, למרות שמוסיקולוגית אין משהו כמו "מוסיקה ישראלית". אבל מוסיקה ישראלית היא שמוליק קראוס. קחו את "אינך יכולה" (יורם טהר לב) . כמה מיוחדת ומקורית המנגינה. ומהו מקור הלחן הקסום של "הבובה זהבה" (מרים ילן שטקליס)? "כל השבוע לך".
איך הגלגל הסתובב לשמוליק קראוס. איזה מסלול עבר בחייו בין כוסית לכוסית בכסית, בין געגוע לגעגוע למשפחה שהלכה לאמריקה, בין ייבי, לליפשיץ, מוישה ומרסל. וכששמעתי אותו פעם שר בצוותא "אחרי עשרים שנה", כשזיעה מכסה את פניו, הצטמררתי כי הבנתי שזה הקול שמתעד הכי נכון את התחושה. ההבעה של קראוס – בלוזית ומלנכולית, האינטונציה ’זרוקה’ ששמעתי ב"ספרי לי" או ב"גיטרה" במתכונת סגנונו של ג’יי. ג’יי קייל.
הטרובדור איננו. אבל רוחו ושיריו ינצחו את הזמן. "אשיר עד יום מותי נושאת תפילתי המנגינה" שר שמוליק ב"אחרי עשרים שנה", אריה שואג עדין הנפש, שהשיר דיבר מתוכו, שתפילתו ממשיכה לשאת את המנגינה.
שמוליק קראוס – אחרי עשרים שנה
תגובה אחת
אבידה בלתי נתפשת למוזיקה הישראלית. רק אהוד מנור ז"ל הותיר נפח תרבותי דומה בלכתו. גם ברגעיו הקשים (מאד) קראוס היה ונותר נטע זר, דמות חידתית ומשופעת במלודיות נצחיות בתולדות המוזיקה הישראלית. יהיה זכרו ברוך.