כל אדם הוא סיפור של הלב, כך פותח גד אלבז את אלבומו החדש. אחרי 16 שירים (ללא הרמיקסים) יש אכן תחושה שאלבז מגיש לנו את ליבו בדיסק הזה. כלומר זה בעיקר "הלב" ששר מתוכו, או הולך לפניו.
"סיפור של הלב" שפותח, מציע רשימה סתמית של פעולות מרכיבות חיים. אני לא מאמין לגבב הזה. לא בטוח שאלבז מאמין, אבל הוא מצליח בעיקר לשדר נפש הומייה של זמר שרוצה לספר משהו מליבו. מסתפק במסרים לא ברורים כמו "אנא מהר תבשר את אורך למרחקים בחוצות ובשווקים ובחדרי חדרים, תשרה אהבתך" וכו'. ("כבתחילה" – שיר של ישי ריבו)
ב"כל מי ש.." שיר מלודרמטי, מפנה שאלה לכל מי שעברו משברים/ שהתגברו/ שנגעו בנשמה (ואפשר להוסיף לרשימה עד אין סוף) שיספרו לו – "מאיפה הכוח". גם מצדיע להם. גם כאן – טקסט-רגשני-מתיפייף, לחן ועיבוד שמנתבים לכיוון הזה: מיינסטרים מלודי מעט עצוב, מלו-מלנכולי מעט מזוכך, קליט- מחניף בקצב-מלודיה. פחות מדי אישי, פחות מדי אמין, פחות מדי חדשני. אבל אמרנו כבר – זה הלב ששר.
אני מבין את הראש הזה: למה להתעסק עם החריג-אלטרנטיב, כשיש יצרני פופ שדואגים שהשירים יזרמו במסלול מיינסטרימי ידידותי למשתמש. לא אמין? קיטש? לא נורא. תדמיינו שגד אלבז נושא תפילה, והוא מסוג הזמרים שכל שיר אצלו נושא תפילה, גם כשהיא אינה מחוברת ליושב במרומים, אלא עגמומית-מתקתקה דיה כדי לנוע בנעימותה המלנכולית על כבישי הארץ.
מגבירים קצב ועוברים בשער שלו לגן עדן (שיר חמישי) שהוא שיר געגועים "לכל מה ששכחתי" – מתועל אף במנגינה ובקצב מחניפים ומתיידדים בקלותם הנסבלת, כנ"ל "מילים של רוח", להיט ים תיכוני קצבי מהמשובחים ששמעתי בז'אנר.
מורגש הניסיון של היוצרים לספק לו שירים "טראומטיים" כ"לשמור על התקווה" עם קלישאות כמו "החיים שלנו פה הם כמו גלגל ענק" ו"מה נשאר לנו מלבד האמונה" וקיטש בנוסח "ויש מי ששומר מלמעלה מעלי, מוחה דמעה של אימא שחיכתה יותר מדיי". אין כמו גד אלבז לתת לקלישאה וקיטש את "ליבו". הוא ישתמש באותו טון נוגה-עגמומי כדי לשיר בשם כולם "נבקש רק לצעוד כאיש אחד עד לאן שרואים את גבולות הנכון עד אחרון הימים…" לא ברור מדוע יאיר עזר שכתב את הטקסט חושב, שגד אלבז צריך לייצג את הרבים בנהייה הקולקטיבית הזו. אבל אלבז מעניק לרוב שירים כאן את נשמתו המזמרת – שיר אהבה לארץ ישראל ("רק כאן"), עוצמה נפשית שמובילה לאושר ("יהיה לי טוב"),
האמונה בחלק הרוחני שבו קיים בו בכמויות. ב"חלק ממני"- השיר היפה בדיסק, מנגינה יפת-תוגה, מצליח אלבז לשדר רגש של אמת, בעיבוד שיש בו אלמנטים קלטיים יפים. גם לשיר האהבה "בשובך" בחר המעבד נדב ביטון צליל חליל אירי וקולות פסאודו אתניים כדי להעניק עטיפת אווירה יפה לשיר התחושתי. ב"רגע לפני" (נועם חורב-לורן בנג'מין) – מצליח אלבז לשיר יותר "קטן" כדי לטפס לטון הרגש הגואה. זה נשמע אמין יותר משירים אחרים בהבעה האינטימית המבוקרת.
גד אלבז – זמר-זמר-זמר. תנו לו חומרים יותר מקוריים,  פחות "לב" ויותר תוכן – והוא יגיע רחוק מאוד. כאן, באלבום זה פחות סיפור חיים אותנטי ויותר תחושה של התרגשות גדולה – בשירים על געגועים ואמונה. מצד שני, אם להמליץ על דיסק "ים תיכוני" – האמת המוסיקלית של גד אלבז הרבה יותר משכנעת ממבול האינסטנט מזרחי שזורם אלי.