אני עם אביב גדג' במאבקו הצודק. באמת כל מילה – בסלע. לא בטוח שיש מקום למאבק. יש מקום לבריחה בחיפוש אחר מקום לחלשים. מקום בו מקשיבים, פחות שמחה לאיד, יותר צדק חברתי. פחות תחושת הבדידות הנוראה בתוך מקום אטום. מנוכר.
מוסיקת מחאה תמיד באה בחשבון בארץ אוכלת יושביה. אני מאמין לכאב הזה. אני לא מאמין שהיא תשנה. הקטע נפתח בעיבוד שמזכיר מעט את "שיר לשלום" – אחר-כך מגיע פרץ דיבור-שירה דרמטי, קצב וצלילים שמטעינים את הזעקה בעוצמות של טרגדיה. אפוקליפסה עכשיו.
השיר נשמע לי זעקת הצילו, אזעקה למצוא מפלט מפני המקום הקשה, מאשר שיר שאפשר לשיר, כאשר התזמור מכניס אלמנטים של סערה (מעין פס קול של מערבון) המצריכה התרעת כוננות או הימלטות. לא מוסיקה להתענג. נועדה לשחרר זעקה הגם שהיא עקרה. אחרי הכל המנון החלשים – לא יחולל מהפך, אבל הוא עוצמתי דיו כדי להרגיש שהם (החלשים) לא לבד בתחושת הלבד.
אלוהים אדירים כמה רעש עושה הכלום/ אני מביט במראה ולא רואה בה השתקפות/ איך נתתי לחתול לצאת מן השק/ איך נתתי לשד לצאת מן הבקבוק/ אלוהים אדירים, זה לא מקום לחלשים/ זה לא חיוך זו רק מתיחת פנים. / תמיד אחד בשביל כולם/ תמיד כולם בשביל אף אחד/ תמיד כל הערוצים פתוחים/ יש רעש אבל לא שומעים./ אנחנו לא צריכים כאן גז מדמיע/ אנחנו כבר ממילא בוכים/ זה לא מקום טוב, זה לא מקום לחלשים./ אלף כהני מין חוזרים ואומרים 'זה לא מקום לחלשים'/ אלף לוחמי חופש אומרים 'זה לא מקום לחלשים'/ אלף אצבעות מתוחות מונחות על הדופק שלי/ ידיים אוהבות קורעות אותי לגזרים./ אלוהים אדירים האם חזרתי לשנות ה-80?/ אני פותח טלוויזיה ורואה את אותם דברים./ איך הגעתי לכזה מצב? האם לנצח אשאר לבד?/ אי אפשר לקבל אהבה בלי להוריד לעצמך איזו רגל או יד?/ ובסוף רק איש אחד מרים את עיניו/ כל השאר משחקים בנייד./ ואין שום טעם להתנגד/ ואין שמחה כמו שמחה לאיד/ זה לא חיוך זו רק מתיחת פנים/ עיוורים מובילים עיוורים אחרים/ אל תבוא עם ציפיות גדולות מדי/ זה לא מקום לחלשים/ זה לא מקום טוב, זה לא מקום לחלשים/ צדים ומלקטים, צדים ומלקטים/ מגוידים, מגובבים, חסרי פנים/ חסרי שם, שקופים ורעבים/ חסרי בית וילדים של מהגרים/ אל תבוא עם ציפיות גדולות מדי/ כולם רעבים בשדות היהלומים.
