זיגי, הבן של, גילה תמיד עניין בהשפעות חוץ רגאיות. כאן הוא עושה מאמץ לחזור הביתה. זה אומר: גם אם התפוח עדיין לא ממש נמצא בקרבת העץ, יש לזיגי אלבום רגאיי קליל ומלבב, קמצוץ בלוז, אוריינטצית פופ, אתניות פופוליסטית מה שנקרא "קונטמוררי אדאלט". "חייב להיות כן עם עצמי" הוא רגאיי מיד טמפו שמזמין לדאנס כייפי.
כשהוא שר מסרים כ"אנשים הם עדיין עבדים" ו"אני אשתחרר", זה נשמע כסיסמאות ששייכות לשבעים. הקול קולו של אבא, אבל הרוח היא רוח של פתיחות עכשווית, לא מהפכנות, לא זעקת הסובלים. ובכ"ז מסר פוליטי: וכאן אנחנו על המפה בשיר הילדים של יזראל וילדי פלסטין ב"שלום סאלאם" ומארלי של רגאיי רך מצליח לדבר גם על המתאבדים המתפוצצים. והוא נשמע הרבה יותר משכנע ב"בשם אלהים", היותר טעון.
