לפי הנאומים הפתטיים של הקומיסרים מטעם רשות השידור בגמר של הקדם (יעקב נווה, יוני בן מנחם), ישראל כבר זכתה באירוויזיון במאלמו שבדיה, בעיית התדמית המרוסקת שלה בעיני אירופה כבר אינה בעיה, התרבות הישראלית עשתה קפיצת מדרגה. בקיצור: רשות השידור פתרה את כל בעיותינו התרבותיות והלאומיות.
תאמינו לי שאני לא אמרתי את הדברים, אבל שפשפתי את אוזניי. אמרו את זה גם אמרו – קבל עם וצופי קדם. שאאמין לשטויות המגלומניות? למי כן האמנתי? לדמעות של מורן מזור, שהתייפחה כאילו כבר זכתה באירוויזיון, אבל מבחינתה – היא זכתה.
נגיד את זה אחרת: בין השירים מותאמי הארוויזיון – "רק בשבילו" של מורן מזור הוא הפחות קיטש, היותר משדר טקסט, אפילו מצדיק את הביצוע הנורא מלודרמטי עם הקפיצה המפתיעה במנעד הקולי לקראת סיומו.
אני אומר את הדברים, כי רוב עשרת השירים ששמענו נגזרו משטנצים אירוויזיונים שקופים – בלחנים, בעיבודים גם בהעמדות הבימתיות הנוראות, שנועדו כביכול לרגש, אבל דווקא הניסיון ללכת על "מתכון ריגוש" – בעוכריהם. תחרות האירווזיון כבר מזמן אינה נמצאת בשנות השבעים, כאשר שירי פופ קליטים מצועצעים זכו במקומות הראשונים. אירופה מחפשת היום שיר אחר, ייחודי, מפתיע. אבל אצלנו אפילו בשמות השירים עדיין חושבים סוונטיז, ומהי הדרך הקלה-שקופה לניצחון: We Are One, We Are Free, We Are Beautiful. Love Is One. די עם זה. שנו דיסקט. יש לנו עסק עם אירופה אחרת, שלא תאכל כל גימיק מיושן.
נאומים: יוני בן מנחם בסיום התחרות – הקריא מדף את אחד הנאומים ההזויים, המופרכים, האוויליים שיכול להשמיע מנכ"ל רשות שידור. היו שם "דגלי ישראל מתנופפים לכל עבר בשבדיה", "התחככות של נציגי ישראל עם אמנים מפורסמים תגרום להצגת התרבות הישראלית במלו הודה וגם לתדמית האמיתית של מדינת ישראל…" הלו, יוני, אתה מנכ"ל רשות השידור או תועמלן מופרך של תחרות שולית שחי תחת הזיה, שהשתתפות אחת בתחרות האירוויזיון תפתור את כל הבעיות של מדינת ישראל בארץ ובעולם?!
מנחים: אורנה דץ ורון שחר: לא רע לא רע. תאמו את המסגרת והתאימו לה. הייתי מוריד מינוני התחנחנות ומוסיף הומור.
בימוי: אנחנו מכירים את נוסחאות הבימוי המיופייפות-מצועצעות אך המיושנות האלה. לא הגיע הזמן לשנות?
שופטים: אוסף מוזר של זמרים ומוסיקאים מן העבר + אורי פסטר אחד, שפרט להיותם מאוהבים בעצמם לא תרמו כלום לתחרות. אני מדבר על נימוקים, תובנות. סתם-סתם-סתם. קשקושים.
קטעי קישור: אבי הזמר – ואללה. יש לו את זה.
מקומות ראשונים: מורן מזור שתייצג את ישראל באירוויזיון 2013 עם השיר "רק בשבילו" זכתה ב – 104 נק'. אל המקום השני הגיע רון ויינרייך עם 95 נק'. מיטל דה רזון ואסי טל הגיעו למקום השלישי עם 87 נק'.
לסיכום: גחמת בידור יומרנית, מיושנת ומגלומנית של רשות השידור כדי להראות ש"אנחנו על המפה" ויש תמורה לאגרה. אני מציע להירגע: חמישה ערבים על הקיטש הזה – מטרד. לא תמורה. גם באירוויזיון הגדול עושים חצי גמר וגמר. זה מספיק. 20 שירים. עולים 10 וממשיכי הלאה.
יהודה גברה – We are Beautiful
לפי האקצנט בעברית, שיעבור מיד לשפה אחרת. הפלצט מרשים יותר ממילים שאינן נשמעות. משהו כמו – נלמד לעוף היום. אבל ההפתעה מגיעה בחלק הטראנס, שמשנה את כל התמונה עם כל הריקוד של הרקדנים שנראה כאילו הוא נולד עם השיר. למה בכלל להתחיל בעברית? ההפקה נשמעת כמו מגיעה ממרכזי תעשיות האיביזיה. ציון: ****
מורן מזוז – תן לי סימן
מילים הכי שדופות שמחבלות בבבלדת הפופ הזו. גם הלחן והעיבוד נשמעים יותר מדי נוסחת פופ פשטנית, כאשר הזמרת מקבלת הנחיות שהיא צריכה – לרגש. האנגלית המושתלת בסוף השיר היא הדבקה סינטתית. מלודרמטית מדי, שגרתית מדי. ציון *
רון ויינרייך – Love I s One
הדרבוקה בפתיחה והתזמור הערבי לוקחים בפרץ לסיפורי אלף לילה ולילה על נסיכה וסודותיה. גם באנגלית – אין בשורות למי שמחפש קצת מקוריות.. ברור שיש כוונה לרקוד כל הלילה ולחלום בגדול. אבל מי צריך כשמתחוללת מצהלת דאנס אוריינטאלית כזו שהשיר ההוא של גינג'ס חאן יתגמד לידו. הבעיה הא שזה נשמע יותר מדי שיר מן העבר, משהו משנות השבעים, כלומר – קיטש מוכר. ציון: ****
שני זמיר – Forever
הקהל בבית נתן לה את מספר הנקודות הגבוה ביותר? האין פה טעות? דאנס אלקטרו סוער וצעקני דופק חזק בקירות הרחבות נושק לטראנס עתיר אפקטים אלקטרוניים. כל מניירה אפשרית. שני זמיר מצליחה למנעד קולה לצורך המסיבה. זה חלול? מה זה אירוויזיון? תחרות מעמיקה? ציון ***
הילה בן דוד – Beautiful
השיר הטוב בתחרות – מבחינת לחנו, שמזכיר את הקלאסיקות של ברט באכארך. יש שירים שהמוסיקה שלהם היא עלה תאנה. העלה כאן יפה: מנגינה מעוגלת יפה, פסנתר משדרג, קול יפה מתכוון. מצד שני: מה הקשר בין "אל תשנא אותי בגלל שאני יפה" בקטע האנגלית ובין "אלף שנים אנו חיים עם מלחמות דם ודמעות" שמושר בעברית? מקרי בהחלט! אבל השיר – מקורי בהחלט וראי לייצג את ישראל במאלמו. (הפעם אני מסכים עם צביקה פיק!) ציון: ****
רון סנדלר – Find A Way
מסוג בלדות הפופ המתקתקות שמנסות לשדר תחושת אהבה. שיר שהוא כביכול מועמד זכייה בביצוע זועק שמטפס לשיאי הרגש. מתכון קונבנציונאלי קליט שאותי אינו מרגש, למרות שהוא נועד לרגש. עוד קיטש שמתאים לאווירת האירוויזיון בשבעים. סנדלר תקוע שם. ציון ***
מיטל דה רזון ואסי טל – Toda La Noche
היא רוצה לאבד עצמה בתוכו בצליל דאנס דרום אמריקני מאוד עדכני ונאוד מצועצע עם קישוטים אלקטרוניים וצליל נשיפה. הפקה מלוטשת. הביצוע של מיטל דה רזון – רזה. אבל מי צריך ביצוע "שמן" לשיר קצבי בידורי שטוח ומקפיץ כזה. ציון: ***
מורן מזור – רק בשבילו
היא תהיה מוכנה "לשכוח את הקור" בשבילו, לחצות, גבולות למרות השתיקות שלו. כן, באהבה ה"תשובות" נמצאות גם בשתיקות. בלדת רגש שנוסקת לפסגת הרגש. הטון הנוגה הרגוע של תחילת השיר הופך לפרץ רגשות בסיום. מנעד טוב. חזק. שמענו כבר בלדות כאלה. כלומר – לא משהו שדחוף לשלוח לחו"ל. אבל כיוון שהוא הזוכה שיגיע למאלמו – אז הכל באנגלית. שנו דיסקט. עברית לא מוכרת שירים כאלה. הכל באנגלית! ציון:***
ולדי בלייברג – We Are Free
דאנס טרנס שמנסה להיות להיט אירוויזיוני בשקיפות מלאה. שיר פופ רזה, אבל קליטותו וקצביותו משווים לו אופי של המנון רחובות מלהיב בלי לקחת ברצינות את המסר של השיר. ההעמדה הבימתית – שבלונית, כאילו הכוריאוגף ראה לפני מריונטות ולאבני אדם. ציון ***
ניקי גולדשטיין – We Are One
לחזור עוד פעם? – די עם הטקסטים האלה. די עם השקוף הזה. באמת מה גולדשטיין רוצה להגיד: אנחנו במרחבי הזמן, אבל לא נעצור כי אנחנו אחד. מה השטויות האלה? הוא מאמין בזה? לא חייבים לכתוב טקסטים גובה רצפה רק בגלל המילה "אירוויזיון". המוסיקה – חיבור של כל קונבנציה אפשרית כדי ליצור להיט. יש דרגות של אינסטנט פופ. זו אינה מהגבוהות, לשון המעטה. ציון: *
2 תגובות
אני מתמצא היטב באירוויזיונים מ-1986, רואה וצופה ומקליט ושומע פעמים רבות את שירי הלקט, חצאי הגמר והגמר, ומשווה בין תוצאות ההימורים לבין המיקום הסופי של השירים, וחוזה בהצלחה רבה מה יצליח וינצח ומה לא. המועמדת היחידה הראויה בגמר הקדם היתה הילה בן דוד. המועמדת הגרועה ביותר היתה מורן מזור, ודוקא היא נבחרה על ידי הציבור הישראלי שלא צופה בתחרות ושאין לו מושג מה מתאים ומה מצליח שם. מורן מזור תיכשל כמו אדי באטלר ב-2006, שגם הוא זכה בקול תרועה רמה בקדם, וגם הוא גבר על שירים הרבה הרבה יותר מתאימים, ואחר כך זכה במקום 24 מתוך 25, אחרי שרק שירי מימון בכלל סידרה לו הופעה בגמר בזכות מיקומה הגבוה שנה קודם לכן. הביזיון של בחירת מזור הוא עוד חוליה בשרשרת: כמו אי בחירתו של זוכה האירוויזיון הודאי שיכל להיות לנו: "פרפרים" של היוצר דורון גל ב-2008, ואי בחירתו של מר דיג'יי של שרית חדד ב-2002. תמשיכו ככה, ונחכה עוד 20 שנה עד הזכיה הבאה.
הצעת – שוב ושוב ושוב – להחליף שירים לאנגלית, להוסיף אנגלית, לא עובד עברית, אז הרשה לי להציע לך להחליף דיסקט בעצמך וללכת להסתכל על האירוויזיון לפני שאתה מחליט מה מתאים ומה לא. למה אנגלית? תסתכל על האירוויזיון בשנים האחרונות – עזוב, שנה שעברה. בלדה מלנכולית בסרבית מקום שלישי, בלדה דכאונית וקשה לעיכול באלבנים מקום חמישי, בלדה באסטונית במקום שישי, בלדה בספרדית במקום 10. השפה באירוויזיון היא משנית – גם ככה רוב אירופה לא דובר אנגלית – אירופה מורכבת לא רק מבריטניה, גרמניה והארצות הסקנדינביות. מה שמוכר שיר זו לא השפה, זה החיבור של הזמר אליו וכמה טוב הוא מגיש אותו. אם לזמר מתאים לשיר באנגלית – מצוין, אבל אין יותר גרוע מלתת לזמר שלא נוח לו לשיר באנגלית לשיר באנגלית. תחושת האי נוחות מועברת, ובמקום שהזמר יתחבר לשיר ואנשים יקבלו את התחושה הזו, הם יקבלו תחושת אי נוחות. לא צריך אנגלית בכוח. כשמתאים – כן, אבל לא בשיר כמו של מורן מזור, שלמרות האירוויזיוניות שלו הוא מאד ישראלי ומאד היא ומבוסס על טקסט בעברית.
והמלצה – בפעם הבאה, לפני שאתה מחליט מה מתאים לאירוויזיון ומה לא, לך לצפות בכמה אירוויזיונים. לך לעבור בעיון על התוצאות, ראה איך היו ההופעות, ראה מי נתן ניקוד למה. אולי תלמד משהו לפני שתחליט באופן אקראי מה מתאים.