מופע השקת הדיסק

נתן גושן - בין כל הרעשים

זאפה ת"א
4/5

אחרי המופע, קילפתי ניילון. הדיסק החדש. הוא נפתח במילים: "אני מוקף במחשבות / אני סופר את הדקות / אוסף שברירים של זכוכיות מהרצפה / ומאבד את הגבולות כשהצלילים והריחות תופסים מקום על הקירות והתקרה". יפה לא? השיר יגיע בסיום הערב. שיא. עוד שיא רגש. לכמה שיאי רגש אפשר להגיע בערב אחד?
"וכמו אידיוט אני רוקד וכל הגוף שלי רועד / אך לא אודה שמפחד משום דבר / אם על היום אומרים תודה/ אין לי מילה על הפחדים מהמחר"
זהו נתן גושן. המשכו של הזמר המיוחד, המשכו של הדיסק הקודם, של הערב הוקדם. של כובע הצמר – כחלק ממותג תדמיתי, של שיא רגש רודף שיא רגש.
אדם בתוך עצמו גר. מספר את עצמו בטון דרמטי נואש. לפי גושן, החיים מלאים דרמות אישיות הסובבות את יחסי הבינו-בינה. למי שאינו מאמין לו: בלדות הרגש והביצועים האקספרסיבים נשמעים דרמה אישית. האם היא באה ממקומות שמתחת למיתרים? האם זו רק אחיזת אוזניים? אתם חושבים שיש לי תשובה מוחצת? כבר אמרתי – נתן גושן יוצא אצלי זכאי מחמת הספק: אנסה להתמסר לטון המיוסר, לקול הגבוה מלא ההבעה הנואשת, למנגינה הנוגה. להפקה המחניפה.
עברי לידר, המפיק המוסיקלי של הערב (יועד נבו הפיק את הדיסק) עלה לשיר אחד – "למרות הכול". לפי הצליל העדכני לאורך כל הערב – יש כאן חותם, אפילו של הזדהות עם תכנים. ההפקה המלוטשת משדרגת לגושן את הערב.
"למרות הכל נשארנו פה, שפתי אומרות את המילים ורועדות/ ואת יפה, נשים יפות כמוך כבר לא עושים היום// אז אם הדרכים יהיו לך ארוכות מדי/ אתן לך חדר ובו תוכלי להתרסק עלי"
נשים כמוה לא עושים היום? מה תגידו על המשפט הזה? טקסטים כאלה כבר לא עושים היום. תמרונים מילוליים שנועדו לשרת את הטון והמלודרמה. קשה לי למצוא אמת בשיר כזה. אבל כשאתה שומע נתן גושן – גם השיר הזה מצטרף למכלול המאוד מלוכד בטון, בהגשה, בפרשנות, בהפקה.
המעבר החד מחשמלי לאקוסטי בשירים אחדים – העניק איזשהו גוון אחר למוסיקה. גושן התיישב כדי לרדת טיפה מפסגת הרגש. אני מדבר על שיר מצוין כמו "גבולות ההיגיון", על "היום" – שיר חדש.
גושן "יספר לה קלישאות", כל הצער יתפוצץ לו בפנים, יעשה אותה מאושרת, כאילו זה חלום. השטף המילולי הרגשני מגיע בטון העגמומי המתייסר, פועל על תדר של קינת אהבה מתמשכת. לא יכול להיות שהוא לא מאמין למילים שהוא שר.
נגביר קצב: "בין כל הרעשים" – טקסט שאומר: "בין כל הרעשים אנחנו חשובים יותר מכל האנשים/ וסתם מכח ההרגל מצאתי את עצמי כבר לא מוצא את ההבדל שותק ומתגלגל". טקסט מלא "רעשים" – אבל עליהם תכסה מנגינה מחניפה והטון המתכוון וההפקה המלוטשת.
"וכשאלך ממך האם תזכרי את כמה שאהבנו כשהגשם/ התמזג עם הדמעות על הפנים" – שר גושן ב"מה אם נתנשק" "אחרי הכל ניצחנו וככה זה מרגיש לי", שר גושן. מילים יפות של רגש שרצות לפניו, במקום שיבואו מתוכו. גושן מנסה לבחון את תוצאת השפעת המגע ביניהם (נישוק, חיבוק) על יחסיהם ע"י השאלה – מה יקרה אם. זה בסדר, אבל כל השיר הזה אפוף מתיקות עצובה, שקצת עולה על גדותיה.
"חורף" – עוד סיפור אהבה נואשת. כתוב יפה. "וחשבתי אצלך איך החורף עבר, כשליבך גם ככה כל כך קר" – מהטובים בדיסק החדש. לא רק קינת האהבה, גם הסיפור על מישהי שאינה מסוגלת להעניק אהבה. כששיר כתוב נכון – עולה מגושן השנסונייר, סינגר סונגרייטר במהות.
המופע הוא תמהיל
  משני הדיסקים. גושן הוא זמר-יוצר ייחודי, מהסוג שלא צץ כל יום. יש בו משהו מובנה מהפנט, ועדיין הייתי רוצה לשמוע אותו פחות אינסטנט רומנטי מלנכולי, כלומר טון של ערגה שיתבסס פחות על "מתכון מנצח". גושן יכול להגיע לזה – לאינטימיות יותר אותנטית. האם גם  אז  יגדשו את ההופעה שלו מעריצות תזזיתיות, שמצטחקקות ורועשות ומדברות בנייד גם באמצע שיר שדורש הקשבה רגישה? – חומר למחשבה.

שירים: חורף, בין כל הרעשים, איפה את, מה אם נתנשק, יודע, עד שהאור יצא, גבולות הגיון, משחקים וחלומות, היום, למרות הכל – עם עברי ילדר, פנים אחרות, עוד, אישר לך שיר, כל מה שיש לי.
נגנים: שם חממי – גיטרות, אייל רווה – בס, אמיר קובלסקי – קלידים, רן גנז – תופים

צילום: מרגלית חרסונסקי

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות