Exile

Hurts הרטס

אן.אם.סי
4.5/5

כש – Hurts הופיעו כאן במאי 2011. התברר שיש אביב חדש לפופ האלקטרוני של השמונים בשנות האלפיים. מוצא: מנצ'סטר. נפשות פועלות: Theo Hutchcraft, תיאו האצ'קרפט, הזמר, חליפה, מסורק פוזה ניו-רומנטית. Adam Anderson., אדם אנדרסון בקלידים ובגיטרה.
אלבום שני ללהקה אחרי Happiness. המוסיקה היא פופ מסונתז מזיז וקליט, סטייל הדפש מוד, "הרטס" מתחברת לאוהבי דיסקו ופופ, אבל בעיקר למתרפקי אייטיז, לדור העכשווי של של synthpop fans. האלבום הזה יכול היה לצאת גם ב-1982. הצמד מתועל לשם לימי ה – New Romantic, עד שזה נשמע כמעט העתק.
אבל אין שום ספק: תיאו האצ'קרפט ואדם אנדרסון הם שניים שיודעים לעבוד לא רק עפ"י מתכון, אלא גם ממציאים משהו חדש, שיפעיל את מאות צלמי האייפון שיגיע לראות את הלהקה הקיץ. יש כאן כמה שירים שלוקחים בשבי בשמיעה ראשונה, וזה לא רק Miracle שיצא כסינגל. תקשיבו ל – Somebody To Die For, שיר ביאוס שמדבר על חיים ומוות:
"I’ve got nothing left to live for/Got no reason left to die/But when I’m standing in the gallows, I’ll be staring at the sky/Because no matter where they take me, in death I will survive”
וגם Help בסיום – מסייע לקבוע כי Hurts, היא המחדשת הגדולה של הסינת' פופ של השמונים.

* אלבום הבכורה של הצמד הבריטי ממנצ'סטר Happiness, ראה אור לפני קצת יותר משנתיים הפך עד מהרה להצלחה עולמית וזכה לחיבוק גדול גם מצד הקהל הישראלי, בזכות הסינגלים "Wonderful Life", "Silver Lining" ו-"Stay". במאי, 2011 הגיע ההרכב להופעה אחת בתל אביב שכל הכרטיסים אליה נמכרו מראש.

צילומים: יוסמיוסיק

Hurts – ההופעה בישראל 


1. Exile
2. Miracle
3. Sandman
4. Blind
5. Only You
6. The Road
7. Cupid
8. Mercy
9. The Crow
10. Somebody To Die For
11. The Rope
12. Help

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

תגובה אחת

  1. TRY THESE MORE
    http://rateyourmusic.com/~DavidIs

    נסה גם לבקר יותר בחריפות יותר אלבומי ארט\רוק.
    לא זה ולא לאונרד כהן וניק קייב אחרונים הם אלבומים באמת גדולים (ואני אוהב את הראשונים של כהן).
    ואני יותר איש של סחרוף ודוכין, אבל לא ייתכן שכ–ל
    מה שים תיכוני בקצת איננו ראוי ל 4 כוכבים.

    ושכ–ל מה שאיננו מזרחי- כן 4 פלוס כוכבים ?!?!

    עידן רייכל (ואני אוהב את הבכורה, אחריה- אינם ריליסים מרגשים ושחוזרים אליהם ממש), אברהם טל,
    אמיר דדון ועידן עמדי (מכל האחרונים שלהם- עמדי הסביר ביותר, ועדיין איננו קרוב לריליסים רעננים יותר, כמו יוני ליבנה, עבודות עפר ושני פלג)
    אלה פשוט הוציאו מוזיקה בנאלית לרדיו, בלדות אין סופיות עם אפס ייחוד, ריגוש, תעוזה או מוזיקה טובה.
    אולי סבירים בלחנים מעט, ותו לא.

    שני אחרונים של דודו אהרון וגם אחרון של שרית חדד (ואף יותר באלבומה "כמו סינדרלה" עם שמו והאלמנטים המסחריים שלו, עדיף מוצר מסחרי אבל כיפי ומודע לעצמו, על יומרנות ויבבנות בלדה-ית בלתי נגמרת) עדיפים על הרבהה מהרוק האחרון שהיללת באתר שלך ידידי.

    ואני אומר את זה כחובב להקת הקיור באייטיז ודיויד בואי בסנטיז. ואם תרצו- צ'אפל קלאב, "הכל הכל" וארקייד פייר בהווה.

    לרענן, לרענן שורות כבר, מהפשטנות שכ-ל מה שמנסה להיות בכח ארטי ואומנות הוא בהכרח איזו אומנות מרגשת. ושכל מה שקצת מזרחי איננו אומנות.

    הוכחתי בפוסט זה עכשיו, שקווקזי ממוצע בסך הכל,
    כנראה עדיף בטעמו המוזיקלי, רענן ואותנטי יותר, בוודאות ומעבר לשאלה של טעמים אישיים,
    מכל המבקרים בישראל, מלבד בן שלו ב"הארץ".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן