ראיתי אותו יושב בשולחן בודד אחרי מסיבת העיתונאים של "כוורת". ניגשתי לשאול מה נשמע. מזמן לא ראיתי את יצחק קלפטר מחייך. כמה טוב לדעת שהוא חוזר עם "כוורת" למופעי הסולד אאוט. מישהי מהעיתונאים שאלה מדוע לא רואים את חברי הלהקה יושבים איתו ב"כתר המזרח", מסעדה קטנה ומיתולוגית באבן גבירול בתל-אביב, שבה ראיינתי בעבר הרחוק את אריק איינשטיין.
זו השאלה היחידה שהופנתה אליו. ומה עם המוסיקה? אוקיי, אז אין לו פרצוף של סופרסטאר, וגם הגיזרה במצב לא הכי מחמיא, אבל את המוסיקה שכחתם? שכחתם את "נפגשנו", הסלואו הכי צובט שנכתב כאן. ומה עם הגיטריסט קלפטר?מה חסר לו. אז זה נכון שהוא לא עושה "חגיגות" ומשדר איזושהי עגמומיות, אבל אם לוקחים את הרפרטואר שהוא הלחין מתברר שקלפטר, זה אחד הטיולים היפים בשדות הזמר העברי.
אתם יכולים להקשיב ל"כבר לילה בואי נישאר" ול"יה יה יה יה יה בואי הנה בואי לכאן, אני שולח לך צליל מכוון" וכמובן – "האהבה שלי היא לא האהבה שלו" (למטה) קלפטר אינו מוכר כריזמה. לא מוכר שומדבר. אבל המוסיקה רצה לפניו. מדברת במקומו. בלוז ישראלי? אני אמרתי.
אמרת שהחיוך שלו מביא לך את האביב
ואם את בצרה אז הוא תמיד מקשיב
ולמה רק איתי יוצא לריב
כי הוא אחד כזה שזבוב לא יעליב
והוא אוהב אותך, אמרתי: "למה לא?"
אבל האהבה שלי היא לא האהבה שלו.
זוכרת בית קפה קטן ברחוב ההוא הריק
שתינו יין אדום, אדום אבל זורק
סגרתי אצבעות על ירכך
ואת נתת מבט כזה גבוה ומחנך
אמרת לי: "אפלטון", אמרתי: "למה לא?"
אבל האהבה שלי היא לא האהבה שלו.
ביום הדין על הכסא אני עומד ושר
והם כבר מהדקים לי את החבל לצוואר
והם אומרים: "אל תאבד תקווה
גם כשהכל נראה אבוד, למעלה התשובה
ובטח באלוהים", אמרתי: "למה לא?"
אבל האהבה שלי היא לא האהבה שלו.
האהבה שלך היא לא האהבה שלו
