במציאות של ימינו המושג "קאבר" כבר אינו מילה גסה. תוכניות הריאליטי והרייטינג לגילוי זמרים חדשים הכשירוהו והפכוהו למרכז העניין במיינסטרים. הגיבורים של המוסיקה המקומית עם זמרי קאברים. מעניין שיוחנן קרסל בחר דווקא במושג "להקת קאברים" מתחום הפופ לתאר תחושות של מישהי מתוסכלת, שמרגישה שהיא אינה יותר מאשר עוד אחת שדומה לאחרים. "אני כמו להקת קאברים של חיים אחרים", היא מתוודה. כלומר – איני מיוחדת למרות שנורא רציתי להיות, ואני מבקשת להתייחס אלי "הכי אמיתי". כלומר: אינה רוצה לחיות עוד באשליה.
האם בכך תמה "רעידת האדמה" שמתרחשת בחייה כבר שנים? נדמה לי שיוחנן קרסל מעט מאוהב במטפורה ("להקת קאברים") במקום לעסוק יותר במורכבות הטראומה, לחדור לתוכה. כמספר קרסל משדר תחושת עיצבונה של המתוסכלת במנגינה נוגה ובעיבוד גיטרות אפלולי בטון מדוכדך כמעט אחיד, שאף אם הוא מזדהה – נשמע מספר מעט אנמי. לא נגלה משהו חדש, שלא כל סונגרייטר הוא גם סינגר.
נעלי בית בצורת ארנבים / עכשיו היד שלה רועדת / יושב איתה, רק מנסה להבין / והיא, כשעצוב לה היא שותקת
אומרת- "שכח אותי. מי אני… / אני בכלל לא מיוחדת / קח אותי, אמיתי / את מה שטוב אני רק מאבדת / ואני כמו להקת קאברים של חיים אחרים"
"איך לא הקשבתי אז לאימא שלי / עכשיו אני כל כך פוחדת"
לקח בדיוק סיגריה ועוד כוסית / עד שהדמעות התחילו לרדת
אומרת- "זה כבר שנים / לא, אתה לא תבין / האדמה מתחתיי רועדת / ואיך תמיד זה קורה רק לי / אני אף פעם לא לומדת / ואני כמו להקת קאברים של חיים אחרים / אני כמו להקת קאברים של חיים אחרים / של חיים אחרים".
