במסגרת הטיפול הקבוצתי להצלת הזוגיות, הנה עדות של מי שכבר התייאש, ולפתע פתאום, משום מקום, זה קרה: השמש נכנסה מחדש לחייו. ראש הקבוצה מגיע למסקנה: אהבה יכולה לברוח כמו חול בין האצבעות, אבל אל תניחו לה. יבוא יום והמרפסת תיפתח והשמש תזרח, ואתם תשתוממו, איך יכולתם לתת לזה לקרות.
העדות מגיעה מפיה של גברת המגלמת את הגבר. אני מתבונן בקליפ (אותו צילמה וביימה סיון שביט) אין כאן שמש. אנחנו באירופה חורפית, אבל דווקא על רקע Nowhere מושלג זה קורה. האוהבים רצים זה אל זו בשלג ומתחבקים. קיטש?
סיון שביט (המתגוררת בשנים האחרונות בברלין) בתפקיד הגבר-המספר, מטעינה את המונולוג בטון מלנכולי שברירי יפה. כאילו ניטרלית. המוסיקה והקצב משדרים חורפיות נוגה-נעימה (ללא דרמה) מתיידדים בקלות נסבלת, מניעים את הסיפור לרדיו של הכביש הראשי. אי אפשר שלא לזהות – זוהי סיון שביט עם עזרה ממוסיקאי כמו אמיר צורף, שמצליח להפיק אותה בפשטות מדויקת וליצור אווירה אירופאית בעברית. וזה לא קיטש.
כבר הרבה זמן לא מרגיש כלום/ כל קו ישר נראה עקום/ אני מנסה להסתיר את זה ממך/ כל פעם שאת מתקרבת אני הולך
מול הכורסה הכחולה בסלון/ יום רודף לילה / לילה רודף יום/ צל מסתבך בקרסוליים שלך/ לרגע את נעצרת בכניסה למטבח
ופתאום זה בא/ מרפסת נפתחת/ חיוך מתפשט מקצה לקצה/ ברגע אחד/ אבק נמחק/ והשמש נכנסת/ אני מתעורר/ אני מתעורר/ והלב חוזר לפעום שוב איתך
אהבה יכולה לברוח כמו חול בין האצבעות/ החזקתי את ההגה לוחץ על הגז בעיניים עצומות/ איבדתי צפון, דרום, מערב ומזרח/ אני לא מאמין איך הייתי יכול לשכוח אותה/ לשכוח אותך
סיון שביט – מרפסת נפתחת