לונה פארק

סיון טלמור

אן.אם.סי
4/5

תשעת השירים של סיון טלמור (שמונה מקוריים), אינם מגדירים ז'אנר, אינם יוצרים איזשהו תלכיד שמתווה זיהוי אומנותי קוהרנטי, אבל בהחלט מצביעים על יוצרת אקלקטית, שלמזלה מצאה מעבד ומפיק עתיר דמיון ומקצוען כמו יוני בלוך. בלוך נמצא בשירים כבמאי שיודע לחבר סצנות שונות להצגה, תרצו – מחזמר.
האלבום מתחלק לשניים: שירים קברטיים ושירים אישיים נוגים. מצלילי הגיטרה האקוסטית של "לונה פארק" יש תחושה של מחזה מוסיקלי. שיר בקצב ואלס, שנעטף באווירת ריחוף בתוך סיפור אגדה. תשרקו את השיר הזה וצאו לטיול עירוני לילי. כמה רומנטי. במנהרת הזמן אפשר לחזור עד שנות החמישים של המאה הקודמת.
"אילו רק", הוא לחן ומקצב שנשענים על עיבוד קברטי כמו אולד פאשן עם מגע עכשווי. סיון שרה על פנטזיות שלא תגשים לעולם (מחשבות מלוכלכות שנשטפות במקלחת שלה), אוריינטציה ג'אז עם סויץ' נהדר לרוק חשמליות, קריצת עין. חלוקת אנרגיה מצוינת, משירה תיאטרלית חזרה לקול דק מעודו מתכוון. נכנס מצוין לקברט.
גם הסיפור על הצעירה עם התסביך האדיפאלי ("אב נוסף") שמחפשת אהבה אצל גבר מבוגר נכנס לתיאטרון של סיון, בביצוע עשיר, שינויי טונים, הומור, ועיבוד פונקציונאלי יפהפה.
"חלונות" – על החיים בעיר. יש תקוות וחלומות, אבל הזמן בורח, המרוץ קשה. סיון טלמור בחרה להיות צופה בשיר, להטעין אותו בקצב שממחיש את החיים בעיר – רוק פאנקי מלא חיים, טמפרמנט בטון אופטימי. צליל הבס בפתיחה הוא המתניע. הגיטרות והכפיים מספקים דלק. הביצוע משדר יותר השתאות ושמחת חיים מאשר דאגה וחשש. שיר "לא אישי", וגם הוא נכנס למחזמר שלה.
"מילים" על יחסים מנקודת מבטה: סומכת-נשענת על הזמן שירפא את הפצעים ביניהם (כי לא היה לה טוב איתו), שיאפיל על מילים קשות שנאמרו. העיבוד ניסה לשדרג-לטעון בפסקול קצבי מעין מוסיקת מתח, שאינה יכולה להצילו מאנמיות מסוימת. אבל בהיבט הכולל – משתלב מצוין באלבום.
מכאן לשלושה שירים שמוציאים מהקברט אל חלקתה האישית: "תחבק" – . נרטיב על פגיעה מיחסים עם גבר, מושר בכאב אמיתי, מתפתח מטון עצוב צנוע בפתיחה לשיא דרמטי של זעקה בסיום. גם העיבוד הולך איתה עקב בצד אגודל. שיר אינטימי – אול החזק בדיסק.
גם ב"לא לפספס" היא נשארת בחלקתה האישית הנוגה. בלדה על מה שאנחנו מפסידים בחיים והמלצה ללכת עד הקצה. סיון בחרה לשיר הזה לחן ועיבוד מאוד עצובים, כאילו כדי לומר – הכל נשאר בראש. לא בר הגשמה. אנחנו נפספס הכל. העיבוד לגיטרות משתתף בצערה.
וכדי לסכם את חטיבת השירים האישיים-נוגים, היא מסיימת במונולוג קצר (פחות משתי דקות) לקהל – "באתי היום", שבו היא שרה לא פחות מאשר: "באתי היום נצלבת על הבמה בשבילכם". או-הא. אולי חזרנו לקברט, אבל איזה שינוי באווירה. מה קרה, שהיא יוצאת בוידוי כל כך דרמטי?
הסיום 17 הוא גרסה עברית ל – At Seventeen של ג'ניס איאן בתרגום יהונתן גפן. שיר חוץ-אלבומי. בונוס יפה.
כבר אמרתי – אל תחפשו אצל סיון טלמור אלבום קוהרנטי של סינגר סונגרייטר, אבל זהו אלבום של שירים שכל האזנה "מגדילה" את רובם, ובעיקר מצביע על יוצרת זמרת נפלאה, שנכנסה לעולם המוסיקלי שלנו בדלת הראשית.

שירים: לונה פארק, אילו רק, אב נוסף, חלונות, מילים, תחבק, לא לפספס, באתי היום, שבע עשרה.
נ.ב. בביוגרפיה של סיון מזכירים כמובן את "דה וויס", אבל לא את "חצאי צבעים, חצאי קולות", פרויקט שירי רחל, ללא ספק ציון דרך אומנותי מבחינתה.

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות