תנו לדמיון לראות "צער מרוח על צומת מורשה". דמיוני לא הרחיק עד כך, כמו שהוא התקשה לעכל רצף ההזיות שבשיר הנוגה הזה, המנסה להכיל/ לבטא יחסים טראומטיים – כסוג של תאונה או התאבדות או שניהם – כדימוי לחוסר סיכוי תהומי לקשר. אין כאן מושיע, שום משיח לא מגיע להציל את המצב, גם לא המשטרה. טעם החמצה חמצמץ. פספוס שמשתלט על כל הרגשות.
אחרי שניסיתי לרדת לנבכי הטראומה שכתבה הילה רוח, חזרתי לשמוע צלילים עליהם חתומים "כלבי רוח" (הילה – סולנית, המתופף גדי פטר, הגיטריסט ניר שלמה, הבסיסט נועם שחם והקלידן איתי שטרית) ונשארתי בתחום ההזוי משהו.
אין כאן נביחות. הנרטיב מגיע בשירה שברירית, נגועה בצער עמוק, עטוף בקולות חרישיים כמו בפסקול של מערבון, מנגינה, עיבוד ובהפקה אקוסטית רכים שלוקחים את הצער לאווירה נכאה אך גם יפה-מזככת משהו. רוח הצער נוגעת, אבל הנרטיב נשאר בחלקתה המאוד חלומית-אישית של הילה רוח.
יכולתי להרגיש את הצער שלך/ מרוח על כל צומת מורשה/ והתנגן לי השיר המטופש ההוא/ עם המשיח/ לא משיח לא בא,/ שיר אחר/ אבל מה זה משנה
אם יש במיטה מישהו שאוהב אותי/ ומחכה/ בזמן שאני מנסה להבין, למה לא הזמנת משטרה?/ כשראית אותנו קופצים מהגשר בדמות אישה יפה/ למה לא אמרת לה שיהיה בסדר? למה לא הצעת לה ארוחה חמה?
שלום, כאן טעות חייך/ רציתי להגיד/ שבחרת נכון
החמצה טעם בפה אחד ספציפי/ שנדמה שכשהוא שם אין אף טעם אחר בעולם/ שתלטן/ מצב הלב שלי זמני כמו בועות סבון/ הלוואי והייתה אחת ששווה לראות אותה/ עושה את שלה, ונעלמת
יכולתי להרגיש את הצער שלך/ מרוח על כל צומת מורשה/ אולי ניסיתי להימנע מזה/ אבל, אדים מרצפת אספלט קרה/ בתוך בית בתוך חדר בתום
2 תגובות
איזה צבע קול יפה יש לזמרת מזכי קצת את צבע הקול המדהים של נינט אבל, עםנגיעה של ג'אז ואוירה של הזייה פנימית,מעיין מציאות רגשית המשתלטת ובולעת אל קירבה את המציאות החיצונית.השיר מעורר בי אסוציאציה לסיפור ה-"נפילה"של קאמי,המבטא את ההחמצה דרך אי יכולתו -רצונו של גיבור הסיפור להציל אישה הקופצת מהגשר אל הנהר.צומת מורשה זורקת אותי למילה להרשות רישיון, רשות,לרגש יש את הרשות לראות את מה שלא ניתן לראות בעיניים לראות עצב מרוח בצומת מורשה ליראות את הזמן כמו בועות סבון.אהבתי.
מאד אוהב את הכלבים החביבים. מוזיקה מקסימה.