15 דקות, רמיקסים

אסף אמדורסקי

עם עופר ניסים, נדב רביד, שי אפלברג, D&O
3.5/5

לקחת שיר, להשכיב אותו על שולחן הניתוחים המוסיקלי, להשתדל להשאיר לו את הכבד, הלב והכליות, ולהסתפק בשינויים פלאסטיים שמעניקים טאץ' חדש, לעיתים מרענן למקור, לעיתים אקספרימנטאלי-יומרני מדי, שמעמיד את הרמיקסר במרכז במקום את היוצר המקורי. בעולם הרמיקסים שולטים מושגים כאלה של אופנות סאונד הקשורות לקלאבים, ז'אנרים ותת ז'אנרים. דאנסהול וכל הנגזרים והנגזרות. לא הכי מעניין את המאזין הסופי: או שהוא נהנה או שהוא נשאר פסיבי.
ארבעת הרמיקסים יצאו לקראת "מנועים שקטים" (1999), מופע מיוחד בהאנגר 11 ת"א, בו הגיש אסף אמדורסקי את האלבום בשלמותו בהפקת רע מוכיח.
זהו ניסיון לייצר רבדים אחרים ל"15 דקות" – אלקטרוניקה, דאנס-אווירה. יש יכולת להעריך איכויות? רמיקס אינו  אמנות התמצות אלא גרסה אלטרנטיבית פונקציונאלית, לעיתים גחמה ניג'זית. ברגע שהרמיקס מתרחק מהיצירה ומנסה לחיות חיים מאוד עצמאיים – הוא נכשל. רמיקסרים מאריכים שיר של 4 דקות ל-10 דקות. אם אין לזה ערך מוסף מדהים – חבל"ז.
גרסת עופר נסים – מעניקה רובד אווירה עשיר בלי שהמפיק המוסיקלי יאפיל על השיר. * * * * *
נדב רביד שקוע בצליל הזייתי, שמתרחק מהמקור וחוזר אליו כעבור כמה דקות ארוכות. בהמשך מגיע השיר ושוב ננטש. רביד ניסה  שדה אלקטרוני דומיננטי. אמדורסקי יחכה. * *
לשי אפלברג יש פתיחה ארוכה לשיר, אחר כך הוא עוטף בסאונד אווירה חללי, ומכניס קטעי דיבורי (קול אישה שמדבר על Tough Love). יש כאן ניואנסים יפים בחלוקת השיר, אבל קצב אלקטרוני סתמי משאיר אותי משועמם. * * *
גרסת אורי פיטוסי ודור גבאי, הנקראים D&O מתחילה באופן מפתיע בפסנתר. מאטים קצב, מכניסים את השיר למסד רון אלקטרוני אפלולי, מנסים מעבר מתוחכם פלוס הדגשי בס, מעניקים לשיר ניואנס מעניין מבלי להוציא להורג את המקור. * * * *

 "מנועים שקטים", הדיסק שאמדורסקי הגדיר – "הסיוט שלי במשך שלוש שנים"  – איפיין  בסוף התשעים מגמה חדשה ברוק המקומי: עוטפים את המילים במוסיקה שקטה, צלילי אמביינט, רכות נסבלת. המנגינות והעיבודים משדרים השראה מהסוג הכמעט פיוטי. ב"15 דקות", שומעים טקסט של זרם תודעה, שמקבל נפח בזכות "בימוי סאונד" עם הרבה השראה.
תיכנותי הסאונד הם מעין סאב-טקסט, פסקול שמתווסף ליצירת אווירת השיר. אמדורסקי נתן לשירים מרחב צלילי אקוסטי של הזיה, ייפה אותם בפסקול אמביינטי, בצלילי הקשה חרישיים. ב"התקפת לב" הטון של אמדורסקי עצוב, וההפקה ההזויה מוסיפה מימד מופלא. גם הטון השברירי בקולו של אסף ועיבוד האווירה הרך ב"רוך וקושי" משקף את התחושה הפנימית: "איך נתת לשעות ההן לגווע פתאום, לנשור כלא היו". "גשם כבד" מזכיר בין השאר גם את הקונספט של פינק פלוייד. אמדורסקי יצר פסקול חורפי, פיוטי, ריחופי, אמיתי.

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות