אני נזכר בשיר "נפש נקלטת בגוף" של אריאל זילבר, על רצון הנפש להיקלט בגוף אחר (חתול, ציפור). אז יכולת לחייך, כי זילבר חייך. בשיר הזה, הנפש ממשיכה לנדוד, זילבר ויתר על חוש הומור, כדי לספר על רגעים של ניצחון הנפש על השכל, מה שהוביל למנגינה המורכבת בשיר הזה.
אריאל זילבר פונה-מדבר אל הנפש בגוף שני בטון מתכוון, מתאר את נפתוליה והשפעותיה. תרצו: המנגינה נפתלת ממש כמו הנפש. במהלך השיר משנה כיוון לנתיב מפתיע.
על סף השבעים, אריאל זילבר, מהמלחינים היותר מיוחדים-מקוריים במוסיקה המקומית, מצליח להמציא עצמו מחדש. כמו שאומר השיר – "שיר שרתי לרוח – צליל לא מכוון". בסופו של דבר אתה נתון לחסדי הנפש גם כשאתה שר שיר, ואתה גם רוצה שהשיר הזה יגיע לכולם – " איך איך להשאיר סימן במרחב/ כא-ן כאן ועכשיו". השאיר עוד סימן יפה.
היי שוב את נודדת – באת באת לעולם/ היי מה את זוכרת – יש יש לך עוד זמן
לב לב מטוטלת – פעם פעם אחר פעם/ שוב שוב מבולבלת – חי פתע נרדם
היי יש לך עוד לעשות שנחשב/ פה פה בעולם
שוב שוב את נרגשת – לב פרא אדם/ מי מה את פוגשת – איי בטח לא סתם
דם דם יזע ודמעות לא לשווא/ ב-טח כבר גם זה נכתב
ולפעמים כשהשכל נסתם – והרגש שוב ער וקיים/ אז לפחדים אין שום גוף ומשקל/ והאור מבצבץ לי מעל – לי מעל/ בשמחה אסתכל ואפעל
שיר שרתי לרוח- צליל לא מכוון/ לא באנו לנוח- ואין אני נרגן
איך איך להשאיר סימן במרחב/ כא-ן כאן ועכשיו