שומעים בכי של תינוק. קולה של אמא מרגיע – "תישן מתוק שלי תישן", ואז היא מספרת לו סיפור על שלושה נערים שאהבו לעשות מוסיקה ורצו להגשים חלום משותף. והנה זה קורה: אלי פרץ, דן ברטוב וסדריק בן שבת כבר גדולים והם הגשימו את החלום. "הם נקראים האולטראס, ואתה, אומרת האמא לתינוק, אתה עוד תשמע עליהם הרבה, בני".
אם אני התינוק, הייתי ממשיך לצרוח מבכי. מה זה הקטע המגלומני הזה? הם רציניים? שירי חרמנות לתינוק?
בימים ש"כוורת" חוזרת, אני מוצף געגועים עזים לתקופה, שבה יוצרים לא התייחסו לעצמם בכזו רצינות-טיפשות. כוורת היו עושים מ"האינטרו" של האולטראס מערכון להתגלגל מצחוק. האולטראס כל כך רציניים, שהם רושמים עצמם בדפי ההיסטוריה של המוסיקה המקומית עוד לפני שהם נכנסו לשם.
מה טוב להם? לפי "בוקר טוב" – ברדיו מתנגן השיר שלהם, וגם תודה לשמו יתברך שנתן אהבה. למה לא טוב? כי האולטראס מתחו את הדיסק  או את מסיבת ההיפהופ דאנס טכנו לעשרים קטעים. היש הצדקה? – לא. ממש לא.
האולטראס הם בידור היפ הופ, מבוסס הפקה (מי זה DJ Only?) מלוטשת, בנוי על שירי חרמנים מגלומנים תאבי מסיבות ומשקאות – ועל שילוב של מנגינות וראפ. ב"חולה עליי" – משתלטת האלקטרוניקה של עידו בן דב וצוקי אלגזי, קצב טכנו קופצני על אחת "חולה על מותגים" , "תראו איזה תחת יש לה" ו"מכירה אותי רק במיטה" שמוכנה לתת הכל (הכל הכל), למרות שהבחור במועדון לא מכיר אותה. ואז הוא שר לה "את פשוט חולה עליי" למה? בשביל מה? להציק לה? להעליב אותה? אבל מה הן המלים לעומת סאונד האלקטרו המזיז.
בואו למסיבה. פבלו רוזנברג בא לרקוד איתם "רומנטיקנוס". הוא הכין את הבית בשבילה. אפילו הדליק לה נרות. כדאי לה לכפרה להגיע בשבילו. קצב דאנס לטינוס חובר לרומנטיקנוס. הדי ג'איים בחתונות יחטפו.
פתאום נופל, לא יודע מאיפה קולה העדין של ענבל בקמן, במה שנשמע כמעט דיסוננס בדיסק – "הכל טוב". בקמן מספרת על אחת מאוהבת שמבחינתה – הכל טוב. קולו של הראפר משבית את השמחה. הבנאדם ברח לה. היא נשארה לבד בחדר. מה הוא צריך אותה – יש לו כבר עשר. מספיק שרוכים בנעליים, לא רוצה עוד קשר (יש בדיחה!), מה שמשאיר אותה עם מעט – להריח את החולצה שלו.
מסכנות הבחורות בשירים של האולטראס. מה קרה? זו המציאות? יש בנות באינפלציה? כולן מאוהבות ומתמסרות בקלות שערוריה. הבחורים – מזיינים כל כך הרבה שלא מעניין אותם מהעלוקות והחופרות למיניהן. למה חייבים לשיר על זה?!
ההורמונים זועקים ומגיעים עם האולטראס לתאילנד. הוא והיא רוקדים שם בסוטול באטרף במסיבה של "פול מון" עם "ליידיז בויז" על רקע צליל כינורות ערבי כולל אקט עם צעקה בשיא.
הכל טוב ב"סוף שבוע" – כל החברים אצלו קבוע יען כי הבית מלא בנות, מרוב בירות אין מקום במקרר והמשטרה בדלת, ואיך שהיא הולכת כל הבלגן חוזר. וזה נקרא "סוף שבוע ברגוע"… הרגוע הזה בא לתאר חבר'ס חלולים שחיים בהיי. נו טוב, זה להיט שיחגוג במסיבות סוף שבוע, ומי צריך טקסטים פוליטיים וחברתיים כשהחיים בסבבה.
"אלוהים שלי" (של עוזי חיטמן) משתרבב ל"ירח מלא". הטקסט? לעשות forward. אבי מסיקה מצטרף לכוחנות הדאנסית האולטראסית האלקטרונית השוצפת ב"חופרת" – ושוב מגלומן האהבה שר על הגברת הלא רצויה  – "את חולה עלי אבל את חולת נפש" ו"אני יוצא עם חתולות לא עם היפופוטם".
קרקס ההיפהופ התפל נמשך ב"לשבור את הרצפה" – שיר טכנו מקדם התפרעות שיכורים קצבית על הרחבות, מכאן לכוחניות של "מאנסטר שניזון מדאבסטר" (מה זה?) שניזון ממכונות סאונד. גם "סקס אפיל" מצטרף צעד שירי החרמנות של אולטראס. ניסו לעשות מזה אלקטרפופ. ("אני אקרע לך את הצורה, תקראי לי מון אמור") ההתעדנות מגיעה ב"מאיה" – סוף סוף תחושת רגש אמיתית על אהבה ושברה בראפ. האולטראס התבגרו?
הצחקתם. בעידן שהדג נחש מנסים להאיר מציאות חברתית-פוליטית בשירים סרקסטיים, האולטראס משחררים רסן לכיוון הפרכי-ערסי-סקסי באווירת סוטול ישראלית. אם האלבום הארוך הזה אמור לשקף מציאות נלוזה של חיים בסבבה עם הרבה נקבות ודרינקים – אז יש כאן תיעוד היפהופ אמין ומהוקצע שאינו מתכוון להיות יותר ממה שהוא.
הכל טוב? מה רע? החיים לפי האלבום נראים סבבה. למה להם פוליטיקה? למה בלגנים? מחברים פופ, רגאיי היפ הופ, ונשארים על תדר חלול ושמח. הכי טוב, הכי בטוח.