נדב ברנע נשמע לחוץ כשהוא שר בקול גבוה (כמעט זועק) על מצב שגרתי של צפייה במהדורת חדשות כבסרט אקשן מלחמתי. לא ברור אם הטון משגר כאב-חרדה-מחאה לנוכח היותו צופה מחוץ ל"מדורת השבט"– מונח המתקשר לתעשיית התקשורת (ערוץ 2,ערוץ 10, למעשה, מטאפורה שמשקפת צריכת התקשורת בישראל מאז שנות התשעים, כשרוב הצופים נחשפו לאותם תכנים) הוא לא שייך. מתבונן מכווץ מאחורי השמיכה.
האלימות הניבטת מהמסך,הנצפית בשקיקה, היא חלק מהסרט שכולם צופים בו – כולל פרסומות. הפתיחה העמומה מעט אפוקליפטית, השירה לחוצה, דרמטית, כאילו הדובר רוצה לומר משהו, אבל אינו אומר כמעט דבר. הסיטואציה מזכירה אדם בדיכאון, ספון בשמיכתו, והקולות הם בליל של רעש גדול, שלא באמת נוגע בו ("זו לא המלחמה שלי"). הוא מחובר ומנותק בעת ובעונה אחת ("אני רוצה לראות אש, רוצה לטעום דם").
הקצב ההולם וצליל האווירה המאיים – נשארים "תפאורה" כבדה אך עקרה, וממחישים את המצב הדיכאוני בו הוא שרוי.
אנשים יורים אצלי בטלביזיה /אלוהי השנאה, אלילי הפחד.. אני מכווץ מאחורי שמיכה, זאת לא המלחמה שלי. שיעלה המסך על מדורת השבט. אני רוצה לראות אש, רוצה לטעום דם. אני מכווץ מאחורי שמיכה, זאת לא המלחמה שלי/ עומדים בשורות, ישנים בשדה. המלך מת.
"הטובים ניצחו" המגישה נרגשת/ על חורבות העיר המון עם דגל. / אני מכווץ מאחורי שמיכה, זאת לא המלחמה שלי. על המסך פרסומות. / פרסומות. על המסך פרסומות
