נשארים בבית. כנסיית השכל קרובה לבית שלה יותר מאשר בכל תחנות דרכה. התזמורת האנדלוסית הים-תיכונית עזרה לה לצמצם מרחק. חאפלה? – חאפלה עם השכל של הכנסייה. זו המהפכה שלה, של רן אלמליח, יורם חזן, עמי רייס ושות' בסיוע המעבד והמנצח תום כהן.
בספטמבר 2012 שמעתי לראשונה את השילוב הזה בין הכנסייה לתזמורת במשכן לאמנויות הבמה בת"א. כתבתי אז – "הילולת הרגש" ו" להקה שהסולן שלה שר במרוקאית למרות שהקשר שלו לשפה מסתיים בזה שהוא ממוצא מרוקאי, היא להקה שהחליטה כי בתוך עמה היא חיה". וגם: "לרגע דמיינתי איך השירים יישמעו עכשיו בפורמט רוק בלבד? מי שיתמה – מדוע צבע תזמורתי קלאסי ערבי צריך לחבור לשיר רוק, לא אכנס איתו לויכוח. כאקספרימנט – מברוק על הניסיון להתרענן. יש שירים שהחיבור עובד יותר, יש שפחות. בגדול, התזמורת משדרגת להם בצורה משמעותית. כנסיית השכל – נכון לעכשיו היא שעטנז אטרקטיבי של קיבוץ תרבויות, שעושה אהבה עם הקהל" …
אחרי האלבום, אני לא משנה הרבה. זוהי קונטרה לחאפלת הפופ הים תיכונית. כנסיית השכל אינה מתמרחת על שירי אינסטנט (של האוהב השבור והדומע שזוגתו היא אלת האהבה) כשיורם חזן שר "כל הגיבורים כבר מתו, נשאר רק חיקויים" ב"האויב נמצא בפנים", הא מתכוון בין השאר לתרבות האינסטנט.
לגור בתוך עמך אין משמעותו אסקפיזם, והשירים של הכנסייה אינם בפירוש בריחה מהמציאות. חזן שר "אפילו אז" כדי להביע תסכול מהמציאות וגעגועים לעבר. ומצד אחר שיר בערבית – "עלאש קטעוכ יא וורדה" (מוחמד אל מזקלאדי) שאומר: "למה קטעו אותך, יא פרח/ ולמה גרמו לך לנבול? /מדוע נגדעת בעודך באבך/ טרם רווית את ניחוח האוויר והטל/ לא הצמחת עדיין קוצים/ וכבר הכתה בך עין רעה". החיבור לערבית אינו מוציא את השיר מחלקת האדמה הזו, אלא מתייחס לאזור כולו, לקורבנותיו הצעירים.
תקשיבו ל"ילדתי" (ציון שרעבי) המוכר מזוהר ארגוב. זוהי רומנטיקה שנטועה באדמה הזו. בתזמור של האנדלוסית, בגרסת הכנסייה יוצא שיר דיכאון מפואר. וגם "תני לי" של שמעון אדף ללחן של יורם חזן – על אהבה כחיה רעה שהורגת בעדינות. וגם שיר געגועים למולדת בערבית "ווהרן ווהרן" (אחמד ווהאדי וחאלד חג' איברהים), התזמור הופך אותו לסערת רגש. ואם מולדת – חוזרים לכאן ב"הוי ארצי מולדתי" של רן אלמליח, קינת זעם ותוכחה שנכתבה בשדה תעופה בחו"ל"הוי ארצי מולדתי את מדממת/ ושולי שמלתך קרועים/ ילדייך עבדים". כאן השירה של חזן פחות לחוצה, ומעניקה לשיר עוצמה חזקה.
אלמליח חזר. נשאר בבית, לא ברח, כי השעטנז הזה עם האנדלוסית, הקישוטים, הציטוטים מהמוסיקה הערבית – הם לב מהות הקיום כאן מול תרבויות המזרח מבית ומבחוץ. מכאן מתחילה הבנה שיכולה לחלחל ולהבקיע החומות המפרידות בין העמים, וכשהמוסיקה הזו מגיעה מדאגה ואהבה אמיתיים, היא משכנעת שיש עתיד.