לפי תצלום העטיפה – זה אריאל זילבר בגלגול הקודם. מה קרה שמוציאים עכשיו את הישנים שלו? אין בעיה למצוא סיבה למסיבה: יום הולדת 70 אוטוטו. לא נורא פול מקרטני ומיק ג'אגר וקליף ריצ'ארד מבוגרים ממנו.
הנער הקשיש הכי מרתק ברוק הישראלי, ילד הפופ הנצחי, איש שחזר בגדול לחיק אלהים, מעורר מהומות תקשורתיות  בדעותיו, במוצא פיו, ועדיין ילד-רוק שובב.
מה מחדש האוסף? – כלום. לכל היותר – מאשר מחדש שזילבר ייחודי מאד במוסיקה הישראלית, במהלכים ההרמוניים. במנגינות, בטח במקצבים. מיוחד בפשטותו. מיוחד במורכבותו. יש שירים שהם יצירות חד פעמיות: "ואיך שלא", "אגדה יפנית", "בחברה להגנת הטבע", "רוצי שמוליק", "בטי בם"
הומור שבא מתוך התבוננות פשוטה בחיים.  גם משהו זרוק ליצני אמיתי. לא עובד עליך בעיניים. ויש לו להיטים בשפע בסגנונות שונים, פופ, רגאיי, פופ, מזרחי.
הוא אינו מתמזרח כשהוא שר "אנחנו במסך עשן מנותקים מסדר ומזמן". הצליל הערבי הוא חלק מעיבוד. הטקסטים שלו הם אפוקליפסה עכשיו, אבל תמיד עם קריצה והומור, עם המנגינה האופטימית, עם החיוך השובב הסרקסטי.
תמיד אקטואלי: "שבועיים בעיר זרה" פותח במילים: "קניתי כרטיס לטייל בעולם/ לברוח מן החמסין/ לנשום קצת אוויר ולהתרחק מכולם/מהאינתיפאדה ומהמיסים" וגם: "ולכל מקום אליו הגעתי/ תמיד הייתי במנוסה… והריקנות תמיד אותו דבר ". מה עם עקרונות? "היו לי פעם עקרונות / מכרתי את כולם / עיסקה מוצלחת בשבילי / טובה גם בשבילם / עכשיו כשלא נשאר יותר / במה להאמין / אני שוקע לעיתים / בהזיות על מין".
פוי. את המשפט הזה לא הייתם שומעים ממנו היום. פעם היו לו עקרונות, אבל הוא מכר את כולם, שר אז זילבר. היום הוא אינו מציע שום עקרון מהעקרונות שלו למכירה. מה שבטוח – כמוסיקאי ופרפורמר – אריאל זילבר מעולם לא מכר את עקרונותיו ועל כך מגיע לו מז"ט לרגל יום הולדתו.

אריאל זילבר – ברוש בפסטיבל הפסנתר 2013