ביטול נוסף (הגיטריסט מט סקופילד הבריטי) הכניס ללחצים את מפיקי הפסטיבל, אבל המסורת מנצחת. נמצאו במהירות תחליפים, וג'אז בים האדום 2013 כבר מתכונן ליומו השני.
מנות ראשונות נבחנות בסקרנות: מי זו הזמרת שהתגלתה בתחרות מוסד הג'אז של תלוניוס מונק? ג'יין מונהייט בת 36, תשעה אלבומים מאחוריה, הגיעה עם כיתת אנסמבל ג'אז ממכון הג'אז ע"ש תלוניוס מונק. היא מתבססת על אלבומה Home , גם על מסורת הג'אז סטנדרטס. מפליאה בסגנון הסקטינג (שירה של הברות חסרות משמעות), קול בהיר מאוד, לוקחת את הבלדות המוכרות לפינות האינטימיות הבטוחות שלה. מסתבר שלזמרת כמוה יש עוד מה לגלות בתחום שירי הג'אז הקלאסיים משנות השלושים ועד החמישים. יש לה למונהייט משהו שהוא מעבר לטכניקה (נפלאה במנעד הנמוך) , נקרא לזה פרייזינג מתוחכם, כשהיא שרה שירים מ"ספר השירים האמריקני הגדול".
על אנטוניו סאנצ'ז ו Migration, ההרכב שהוצנח ברגע האחרון לפסטיבל, אני קורא בתכנייה את ציטוטו של מייקל ברקר, סקסופוניסט הג'אז הענק על האיש מאחורי התופים: "יש לו טכניקה אכזרית". משפט לא הכי בהיר, אבל כדי להבין חייבים לשמוע את מי שבארונו 4 פרסי גראמי ומוכר במיוחד משיתופי הפעולה שלו עם פט מת'יני, צ'יק קוריאה וגרי ברטון.
בן 41, מקסיקני במוצאו. הרכב מעולה – דיוויד ביני בסקסופון, ג'ון אסקריט בפסנתר, מאט ברואר בבס, טאנה אלקסה – שירה. הוא הגיע לנגן מאלבומו האחרון Nighttime Story מעניק לכל אחד מחברי ההרכב הזדמנות לזרוח, וגם מזמין את טאנה אלקסה, ארוסתו, המצוינת לשיר את New Life. "טכניקה אכזרית" – עדיין דורש הסבר, אבל לא על הטכניקה שלו לבד מתבסס המופע. מי ששמע את הסקסופוניסט דיוויד ביני, מבין שזה לא רק המתופף. אבל אחרי הערב הזה מבינים  מדוע גם הסקספוניסט מבוקש ע"י ענקים כמו מת'יני וקוריאה.
צלילי חצוצרתו של ניקולס פייטון בקעו מ"אולם קמינסקי" (האולמות בנמל נקראים ע"ש ענקי הג'אז הישראלים – קמינסקי, גוטפריד, פיאמנטה) שהגיע לאילת עם שלישייתו (בס- בריילון לייסי, תופים – קורי פונוויל). בתוכניה קראנו שפייטון השתתף בהקלטות של יותר מ-120 אלבומים, מה שאומר – חצוצרן ניו-אורלינסי ורסטילי רב סגנוני (גם אר-אנ-בי, גם היפ הופ) הוציא לאחרונה אלבום ג'אז מצוין Bam Live at Bohemian Caverns, ולפניו ב-2011 את Bitches . מה שקורה על הבמה הוא אינטראקציה מפתיעה עד מדהימה בין פייטון החצוצרן לפייטון הקלידן. דו שיח בינו לבין עצמו בישיבה מול הקלידים. פעם ראשונה שאני רואה חיזיון כזה. חצוצרן שמנגן לסירוגין חצוצרה-קלידים.
מופע מפתיע של שלושה נגנים שהולך ומעמיק במהלך השעה וחצי, וג'אזיסט שממציא עצמו מחדש. נציג האנ.בי.איי של הג'אז הגיע לאילת, ואסור לפספס אותו בהופעתו השניה.
מנה אחרונה מאחת אחרי חצות. פירות טרופיים נפלאים. הגיטריסט-זמר-יוצר הברזילאי האגדי ז'ואאו בוסקו בן ה-67 (שיתף פעולה עם ז'ובים, ויניסיוס דה מוראיס, כתב שירים לזמרת אליס רז'ינה) מציג הרכב של גיטרה-בס-תופים וכלי הקשה בנגינה של מבנים מלודיים והרמוניים מבריקים של מנגינה וקצב, בשילוב סמבה ובוסה נובה, רוקנ'רול, ג'אז וסגנונות אתניים. זוהי הליריקה המרגשת של המוסיקה הברזילאית. תערובת אקלקטית, אינטנסיבית ומאתגרת.
המיוחד בברזילאי הזה, שנדמה לי, לא זכה להכרה הראויה בעולם, שהוא יחיד במינו במיזוג תרבויות מוסיקליות, הפיוז'ן הנפלא הזה שמתחבר למוסיקת העולם. לקצפת הברזילאית נוסף דובדבן ישראלי בדמות אחינועם ניני, שהתארחה. סך הכל ארבעה מופעים שבשבילם כדאי להגיע לאילת.

בתמונות מלמעלה: ניקולס פייטון, אנטוניו סאנצ'ז, ק'ואאו בוסק, ורי פונוויל (המתופף של פייטון), ז'ואאו בוסקו, אחינועם ניני וז'ואאו, ג'יין מונהייט

צילום: מרגלית חרסונסקי

וידיאו: ז'ואאו בוסקו בפעולה

 
לכתבה על הערב השני