האם גבריאל בלחסן יחזיק מעמד עד סוף הדיסק? האם עיניו ישארו פקוחות? אחרי 12 שירים אני מוכן להישבע שהוא עדיין שר. אפילו ב"לה לה לה". הרי כמעט כל שיר כאן הוא סף איבוד עצמי לדעת, גם חוויות קשות מהמחלקות לטיפול בנפש. זו הייתה התחושה שלי כשהאזנתי לאלבומו האחרון, "גם כשעיני פקוחות". אתמול נודע כי לא החזיק מעמד.
לשון ההודעה הלאקונית: גבריאל בלחסן, שהתפרסם כגיטריסט להקת "אלג'יר", מת כשהוא בן 37. מזה שנים ארוכות סבל ממניה-דיפרסיה, מחלה שהתמודדותו איתה תועדה בסרט "גם כשעיני פקוחות"
לפי הדיסק, גבריאל בלחסן תלוי על חבל בגובה רב. מה הוא ראה משם: או שעלית על זעקתו הפסיכוטית או שנשארת מחוצה לה. ("גשר בגובה רב")
מה חנק בדיוק את בלחסן? זה הכאב העמום שמרסק לו את החזה? ניסינו להבין את הדיכאון שלו.
בלחסן התייחס גם לכתיבה עצמה: חוסר הכוח לכתוב, חוסר היכולת לכתוב שירים טובים – מעיד כמובן על הצורך האובססיבי לכתוב ("גאולה"). והיה עוד שיר שנפתח בבעיית כתיבה: "כבר כשחשבתי שלא אכתוב עוד שורה/ התחיל לרדת גשם"… ("רצפת חימר") וגם "השירים הכי טובים לא נכתבו כלל/הם נכתבים על ידי אנשים שלא יודעים לכתוב" במונולוג של "5 בבוקר" (אם לא נכתבו, אז איך זה שהם נכתבים…) המעוטר בצליל סימפוני נוגה ונוגע.
שמעתי את משורר הביאוס האישי המתפלסף במהלך תריסר שירי דיכאון. קול רוטט, נשבר-כואב שר על הרעל של המילים שלה, שמכלה אותו, וגם על ניסיון לאיבוד עצמי שמסתיים בבית חולים ("פרידה")
תחושת הנכאים הופכת לוידוי קשה על התפוררות הגוף, ותסכול שמוביל לטון זעקתי אובדני שחובר לחשמליות ב"סדום". הלחן הוביל אותנו ממש לתוככי המחלקה הפסיכיאטרית. הגיש ד"וח לא קל על מה שעבר-עובר עליו בגיהינום.
העובדה שבלחסן רצה לשתף את המאזין במסע תלאותיו הנפשיים, ייסוריו הפסיכוטיים, הראתה שהוא אמן חי קיים, נושם ומנסה לשרוד, אלא שבסופו של דבר – הוא נכנע למחלה.
היצירה של גבריאל בלחסן הייתה אולטימטיבית באמת שלה. הציפיות האסתטיות של מי שמחפשים במוסיקה שירים עגולים, פזמונים קליטים, עונג אסקפיסטי, רומנטי, בידורי – היו בלתי רלוונטיות. טוב שהיה לו רון בונקר אחד (עיבודים והפקה) ואריאל שרבקובסקי, שהצליחו ללטש ולהעניק ערכים מוסיקליים משדרגים, ובסך הכל לסייע בהפיכתו של הדיסק למסמך חד פעמי, שעכשיו, אחרי מותו, מקבל משמעות טראגית מעצם העובדה שמשאלת המוות התגשמה.