שום קומוניקט על להקת רוק מהסוג הזכרי לא ייפתח ב"הרכב הרוק הגברי", אבל שכשמדובר בנשים אז מדגישים – "הרכב רוק נשי באלבום בכורה". להקה על טהרת הבנות היא עדיין אטרקציה. הפמניזם נכשל.
ל"טרנטינה" הירושלמית (השם – מחווה לבמאי הקולנוע קוונטין טרנטינו) יש כוונות אמיתיות להגיד דברים על אהבות וכאב. "רוב הזמן", בלדה מלנכולית סלואו-טמפו באווירה חורפית, קובעת קו אווירה.
הן לא מנסות להראות "גבריות", לא מתפארות בסולואי גיטרה וירטואוזיים. הטונים של אתי ביבי, הגיטריסטית והסולנית רכים-נוגים, כשהיא שרה על פצעים שהגלידו אבל קיימים עקב חסרונה של אהובה ("רוב הזמן")
גם ב"כמו שאני", הקצבי יותר, הדגש הוא על עיבוד אווירה מדוכדך. דין אהרוני כתבה על כאב. שמישהו ייקח אותו ממנה בגין מילים ששמעה, שמייצרות תחושה של "לצלול לתוך בריכת תנינים", קול ש"קוטל כמו פצצה". ההקצנה בדימויים אינה מייצרת יותר ממלודרמה קטנה שנלחשת במקום להיות מושרת, ורק העיבוד הצליח איכשהו להשאירה בחיים.
וגם ב"אסורים" השירה הנוגה סגורה. שיר על יצר, רדיפת הרגע הבא, אסירי מחשבות, גם "גמר של ריאליטי" נכנס לשיר, ו"אין סוף לרצונות שבזכותם נאמין שיתקיים אושרנו". מתפלספת הזמרת בטון עגמומי על אשליית אושר, ונתמכת בתזמור נשיפה מפתיע המעיר את השיר מתרדמתו.
רוק קצבי? "חסר לי מזל", שיר של הגיטריסטית והיוצרת סיגל נחום (שבטח תסביר טוב יותר מדוע היא מטילה את כל כובד בעיותיה על הכלב שלה) הוא רוק פושר. גם לא הומוגני לסגנון של ההרכב.
מצב הארץ? "הארץ טובעת" – מודיע קול אנמי בשיר הבא וזה קורה "בין פרסומת לחומוס" מול המסך, שבו כל אחד נהיה "פרשן מצב". הניסיון לעשות מזה רוק חזק שטוען איזו אמירה – נכשל בגלל ביצוע רע.
יותר טובים? "הרבה ימים" (מילים ולחן: אתי ביבי) –מילים-לחן-קצב מוברגים זה בזה ואפילו הביצוע הרפה מתאים: "הרבה ימים מחוברים בלי רגע/ לנשום רגיל/ לנשום רגיל/ לזרום כמו צליל ברקע של איזה שיר". גם ב"קומה א'" (מילים ולחן: סיגל נחום) הביצוע השברירי נשמע כזעקה מהבטן, שאט אט עולה ומתפרצת: "יש אהבות שהנחת להן/ ויש רגעים שאתה מתחרט שאתה פה/ יש ארוחות יותר טעימות/ ויש רעב שלא עוזב אותך לרגע/ גם כשאתה שבע". וגם הפשטות היפה של "מקום קטן" (דין אהרוני) – עצות עצמיות על רקע פרידה שגרמה "חור בלב" – תואמת את רוגע הביצוע ואת העיבוד האקוסטי.
הקאבר ל"שמיים כחולים" של אסף אמדורסקי מעניק לשיר ניואנס אישי יפה בקול אלט מלנכולי מהורהר, בעיבוד מאוזן מתובל בצלילים ים תיכוניים בנגינת הגיטרות.
האם "הרכב רוק נשי" זקוק לעיתים למעט "גבריות" בביצועים? לא תמיד. יש שירים שהטונים הרכים תואמים. האלבום אינו מושלם, אבל מציע "טרנטינה" מיוחדת ונוגעת בשירי אווירה אינטרוספקטיביים.
שירים: רוב הזמן, כמו שאני, אסורים, חסר לי מזל, הארץ טובעת, הרבה ימים, אבירי הביריות, קומה א', אין גן עדן, השמיים, מקום קטן, אני עפה
"טרנטינה" הן אתי ביבי – שירה גיטרות, דין אהרוני – בס, סיגל נחום – חשמלית, נעה סגל – תופים. להפקה המוסיקלית שותפה רונית רולנד.
