ימים טובים, וכי למה? לא תאמינו: אבל לא הכל טוב אצל דודו. פותח בוידוי: "כשעצוב ורע לי, אני בורח לימים טובים יותר, נזכר איך הייתי ילד מאושר, כמה שקלים לקנות חלום שיעשה לי טוב"…
וזה אחרי שקראתי בדף יחסי ציבור, שאהרון כורע תחת שלל תארים: זמר השנה, מלחין השנה של אקו"ם, הופעות בהיכל התרבות ובקיסריה, שיאי הורדות בסלולאר, שיאי השמעות ברדיו, שיאי צפיות ביוטיוב, ואחרי כל אלה, בורח ל"ימים טובים יותר"?
השיר עצמו דווקא לא שמח לכפיים, אם כי מגיע "יאללה" אחד, לשחרר עצב. אהרון מוכר קצת נוסטלגיה בנזיד עדשים. 
"הילד התמים" חוזר גם בשיר הבא: "לעשות לך טוב": "איתך מרגיש הילד שנשאר תמים/ יודע אלוהים את לכל החיים". (האם דודו מכיר את המשפט: "לא תישא שם אלהים לשווא?)
אחרי 18 שירים – אני יכול לבשר – הכל בסדר. דודו אהרון לא המציא שומדבר חדש, בטח לא עצמו (מחדש) למה שימציא? למעשה, זה אותו דודו אהרון. לאוהביו – הביקורת הזו לא תעלה ולא תוריד. גם למי שאינו אוהב.
כרגיל, כאב ולב הולכים יופי, בשיר השלישי ("הלב"), כשדודו מעביר הילוך לרביעי. ויצא לו משפט: "הייתי שם את העולם שתחזרי". פרשנות? דודו, הכדור אליך. מה התכוונת? "שם את העולם?" הלחן, הקצב והעיבוד מראים, שלא כל כך קריטי להבין למה התכוון "המשורר" במשפט זה או אחר. העיקר שבשיר הוא אוהב, והלב זה כאב.
אלה גם רוב השירים הבאים – מחזור של נוסחת דודו מול שוברת הלב. הגעגועים והדמעות נשפכים במינונים השקופים המוכרים: עצוב ושמח. שמח ועצוב. ובעצוב נכלל חריג אחד – "אבא סלח לי" שסוגר את הדיסק.
לא תמיד ה"עצוב" הוא כזה – הלכה למעשה: כשדודו שר "איך את ריסקת לי ת'לב/ הייתי מותק עכשיו זה כואב" (השיר "מה עשית לי?!") – זה עצוב או שמח? מוכנים להמר? – צדקתם. זה שמח, מה-שמח. שמחה כזו במקצב דאנס אוריינטאל לא ידעו אולמי החתונות זה שנים. ובהמשך בקצב מהיר הוא שר לה "בואי הלילה" ומגייס לשם כך את "יש אלוהים"… זו אינה הפעם האחרונה בדיסק, ש"אלוהים" מגוייס ע"י אהרון לעניינים שבינו ובינה.
"האוטו שלי, היופי שלך" שובניסט? מה פתאום. לדודו יש כוונות סקסיות טהורות. לברוח איתה בדרך לתל-אביב, ויאללה – לחזור למעגל החאפלה, "לחיות חיים שזורמים עד הסוף".
מפעל המילים של דוד אהרון ממשיך לזרום ולייצר. המכונות אינן מושבתות. פה ושם מגלים שהוא העביר גם משהו לאחרים. "אחרייך" של נועם חורב ותומר הדדי – אינו מהפך אבל זהו שיר שמעיד כי אהרון יכול לחרוג מעט מהשטאנץ. "לא מאוחר לשנינו" של יוסי גיספן ואייל גולן זכה לעיבוד ים תיכוני יפה (בוזוקי: עומרי זליג)
מה נגיד עוד? עדיין לא הגיעו ימים טובים. לא התקדם לשומקום. המציא עוד שירים שבלוניים במינוני הפופ השקופים, ואל תפתחו לי דיון על נושא "המוסיקה המזרחית", כי זה לחלוטין לא עניין של "מזרחים" ו"אשכנזים". לא תאמינו, אבל יש עוד מישהו שמאמין במילה הגסה הזו – "אמנות".