לפני שנתיים שמעתי את Perfectionist, אלבום הבכורה שלה. אז סיכמתי ב "שידוך פופ, ריתם נ' בלוז, אלקטרוני ודאנס מהטובים ששמעתי השנה". שנתיים אחרי – רף היומרה (של קילז) עלה לפחות בדרגה, ונטלי קילז עוברת אותו נפלא. אני מדבר על אלבום שדורש יותר משתי האזנות כדי להיכנס לסיפור שלה. ב – Television הפותח מקבלים משהו מהתחושההקודרת: Nicotine and low life dreams / Have never felt so worn
Trouble יותר אישי. יותר סיפורי. יותר אינטרוספקטיבי. בשיר הנושא של האלבום  היא שרה: You know what they say about me — that girl is a problem ובשיר Rabbit Hole, היא מפרטת יותר באירוניה: We’re the kids your mama warned you about. ההפקה הקצבית מדגישה את האירוניה.
נטליה קילז נוגעת בכאב בסיפור זיכרונותיה של ילידת אנגליה, שגדלה לאב מג'מייקה ולאן מאורוגוואי ועד גיל 15, עברה שנים קשות. החשיפה (ילדה שנדדה בין ארצות, שאביה נאסר, חסרת בית) כאן היא נשמעת כמי שזקוקה דחוף לבטא פגיעות, טראומה שהיא סוחבת עימה. ההבעה, טווחי הקול, ההפקה המוסיקלית – קיבלו עומק בהשוואה לאלבומה הקודם.
קילז התפתחה ככותבת (songwriter) השירים במרכז לא פחות מההפקה של ג'ף באסקר. Saturday Night, הסינגל השני מהאלבום הוא עדות מצוינת להבדל. Marlboro Lights – בלדה בסגנון הישן (ליווי פסנתר) מושרת בטון תחושתי אמין. גם Devils Don’t Fly הוא שיר שמשכנע כי קילז הגיע לבשלות אומנותית מדרגה ראשונה, כשנטלי שרה: Everyone that holds my hand gets cut from all the thorns..
קול עמוק, הבעה תחושתית מאוד. זה אינו בא על חשבון שירים קליטים. זהו אלבום פופ מלודי מאוד, מופק ומעובד עשיר, ובעיקר אותנטי ועוצמתי מבחינת פה ולב שווים.
נ.ב. השיר המסיים Trouble, לטעמי, מועמד מצוין לסינגל הבא שלה. תקשיבו.