פתאום, איטלו גונזלס. אני מכיר את השם מההופעות של פבלו רוזנברג, זמר ממוצא צ'יליאני, שהתאהב בארץ, התגייר והקים כאן משפחה. את חשבון הנפש הדרמטי מסר אלירן אביתר לוי לזמר במסגרת פרויקט "פנסים". אלירן לוי כתב מונולוג חיים מורכב: על תסכול של היחיד מול סביבתו ("איפה אתה בכל זה האם יש לך בכלל נגיעה בדבר") , ביקורת חברתית ("אין שומר על המגדל, מלחמות בין תפל לעיקר") תובנות חיים ("מה הופך אנשים לגדולים – אם לא כוחה של ההחלטה") ומסקנות אישיות ("גם לך מותר למחול, כי עוד תקום מזה, תצמח ולא תיבול")
שיר עמוס מאוד ברעיונות "על החיים" – ביקורת עצמית, ביקורת חברתית, שאת כל כובד משקלו הטיל לוי על זמר, שנשמע מאוד "דרום אמריקני" בעברית. יש בזה בעיה, תחושה שהזמר "מתאמץ" לשיר. מצד שני: יש כאן גם משהו אותנטי. גונזלס שר את הלחן הנוגה כמו על בהונות האצבעות, בעידון ובאיפוק יפה, מחלק את האנרגיות בהדרגה, משכנע שהשיר חלחל לעצמותיו. אין אפילו צורך בשני המשפטים בספרדית ששורבבו לשיר, הגם שבמיקס הוסיפו הדהוד תחושתי יפה. העיבוד מותאם היטב להלך רוח שיר – אקוסטי מעודן בנגינת הפסנתר של איתמר גרוס וצליל הכינור ה"אתני" הנפלא של יאיר דלל.

ואיפה אתה בכל זה/ האם יש לך/ בכלל/ נגיעה בדבר
שחקן קטן במחזה/ עם שאיפות של גנרל/ על דף / נייר ממוחזר
שואף את הרחוב אל החזה/ ומשתלב במעגל/ אם שמך בו יוזכר
ספק חולם ספק הוזה/ אין שומר על המגדל/ מלחמות בין תפל לעיקר
פזמון:
הנה השמש / עולה מבין צמרות העצים/ אתה עם עצמך בורח/ אל כיכרות ספוגות בדם אמיצים/ ויש עוד זמן/ יש עוד מקום
תקוות גדולות/ מוצאות שבילים/ מתוך כיסם של פטרונים / ללא כל שמץ חרטה
אתה שותק/ ושוב משלים/ מה הופך אנשים לגדולים/ אם לא כוחה של ההחלטה
ואולי זה הכי רחוק שתגיע/ ואולי יאמרו לך לאן לעלות/ סופג הכול רק כדי להשפיע/ כשצו השעה
"עכשיו רק לבלות"
פזמון: הנה השמש / עולה מבין/ צמרות העצים/ אתה עם עצמך בורח/ אל כיכרות ספוגות בדם אמיצים/ ויש עוד זמן/ יש עוד מקום
אל תשאיר אותי לבד אני צריך אותך. יש לי כל כך הרבה לתת (ספרדית)
בשביל האיש הזה / לא שווה לחדול/ כל סיכוי אחד כזה / לא שווה לפסול / אל תהיה קשה כזה/ גם לך מותר למחול/ כי עוד תקום מזה/ תצמח ולא תבול