פבלו לא מתכוון ברצינות. תאמינו לי שהוא נורמלי. איש בר דעת, שמכוון את המוסיקה למיין-מיין-סטרים. היתרון שלו הוא, שגם כאשר הוא שר על טירוף, הוא צוחק. "בטח שאני לא נורמלי, אבל מי כאן נורמלי?" – סוג של הלצה עממית, שנשענת על משהו רציני. בלחץ המקומי – מי יכול להישאר שפוי. אבל המוסיקה מבהירה סופית את כוונת המשורר. הקלילות הנסבלת של הרומבה פלמנקו, קצבית וקולחת, מלודית ומתיידדת בלי לשאול אותך, אם אתה רוצה להתיידד. מחייכת אליך גם אם אינך רוצה לחייך. אני מדבר על המכנה המשותף הרחב ביותר – על בסיס רנדומלי. בטוח שגם פבלו מתכוון לזה.
רציתי להביא לך טבעת/ לתת לך לדעת/ היום זה היום
רציתי להצמיח כנפיים/ לשים משקפיים/ כמו זבוב בחלון
ניסיתי לעקור את הדלת/ דימינתי מה יביא לך תועלת/ מלחמה או שלום
בטח שאני לא נורמלי/ אבל מי כאן נורמלי/ במזרח התיכון
מוטרף יותר מסלבאדור דאלי/ עושה רק מה שבא לי
אין לי שום היגיון/ רציתי לנתק את הזרם
שועל בתוך כרם/ מחליט במקום
רציתי להצמיח קרניים/ לצעוד על המים/ מול כוכב במרום
ניסיתי לעקוף את הדלת/ דימינתי שאותי את שואלת/ מלחמה או שלום
בטח שאני לא נורמלי/ אבל מי כן נורמלי/ מול הים התיכון
לא חשוב אם את לא דומה לי/ על בסיס רנדומלי/ תמיד זה נכון
