"עד הסיבוב הבא, עד האהוב הבא, אסתובב לי כאן בעולם"
צ’רכי מסתובבת סביב נושא האהבה, מחפשת את קסמה, מקוננת על סופה, מבקשת להאריכה כי "עוד לא ספרתי לך את כול הריסים/ עוד לא מיינתי את אור עיניך לפי צבעים".
בשיר המצוין "ריסים" (מילים: אסתי נמדר), צ’רכי מזכירה מאוד את ריטה, בטונים, בטכניקה הקולית להבעת רגש, בטיפוס הזה במעלה האוקטבות.
צ’רכי לא יכולה להתחרות בפסגות המלודרמה של ריטה, אבל יש לה גם גווני הבעה אחרים להציע. בשיר כמו "אל תפסיק" היא הזכירה לי לשם שינוי את אתי אנקרי.
זיו קוז’ו, האיש בחייה, שיצר כמעט את כול האלבום (מילים, לחנים, עיבודים) ניסה לצאת ממעגל אהבה-אכזבה רק בשיר אחד – "מנוחה", טקסט די מבולבל על חוסר היכולת למצוא מקום ב"ארץ מטורפת קדושה ללא מצפון".
השירים שצ’רכי עצמה כתבה ("בעיניים עצומות", "נשיקות") מראים, שכתיבת מילים אינה הצד החזק שלה, משהו על גבול השרבוט הבוסרי. גם אסתר שמיר וירון כהן שניפקו לה שירים, לא הוסיפו תרומה לאיכות הטקסטואלית של האלבום.
"אל תפסיק" של יהודה עדר, שיר אהבה שכתוב ומולחן פשוט בקצב ואלס, יעיל יותר מהמאמץ היומרני ולעיתים הפשטני להביע מיני טראומות אהבה. כאן צ’רכי משוחררת יותר, לאלוחצת כדי להביע תחושות. העיבוד – שילוב של פסנתר וקישוטים לטיניים – מעניק לשיר קלילות יפה . נכנעתי בכייף.
קוז’ו כתב כמה לחנים לא רעים, בעיבודים ובהפקה קיימים הדגשים על קישוטים אוריינטליים, אבל נדמה לי שהדומיננטיות שלו מנעה מצ’רכי להגיע לאלבום משובח יותר.
צ’רכי היא זמרת בעלת יכולות זמרתיות-תיאטרליות גבוהות, שראויה לחומרים מגוונים איכותיים יותר מאשר באלבום הבכורה שלה. רק ככה היא תוכל להתפתח. זה יקרה אולי בסיבוב הבא שלה.
