קולו המדוכדך האפרורי מבקש Light My Way – "האירי את דרכי, הייתי נותן הכול בשביל זה, את האמונה שלי כדי שאוכל להגיע לכוכב". האיש המזמר תוהה ותועה. הגיע למצב של חוסר תקשורת. אלו רק הדמעות שנותרו.
המוסיקה מלנכולית-לייט, נקלטת בעצבותה עד כדי שהיא מזככת ואינה מעציבה. אקוסטית, רוק-פולק-קלאסית משהו. לא להגדיר. להקשיב.
רועי דהן לוקח אותי פעם שנייה בשבי. אלבום שני. יש לו סגנון: שירים שהם ניסיון לתחקר את עצמו – מאין אני בא ואנה פני. המנגינות והעיבודים מייצרים אווירה חורפית יפה, לוקחים אותך לעיתים לאוטוסטראדת הפופ-קאונטרי, לעיתים מורידות לכביש צדדי אפלולי. ב – Crush התחושות הקשות מתורגמות לצליל קליל ומהיר, מופקעות מחלקת הדכדוך, ועדיין השיר והביצוע נשמעים אותנטיים דיים כדי לשכנע בכנותו של דהן. דהן מתמודד בשיר עם סודותיו שלו הטמונים במגירות, מנסה לפענח את עצמו. חשב שהוא ידע מי הוא. עכשיו זה לא בטוח. חוזר לקרקע המציאות. מתעמת עם הוויה שאין בה מלך ולא כתר ולא קשת בענן. חוסר הביטחון משתלט.
ב – Nothing but Miracles דהן מביט אל האופק/ שקיעה בים ומתחקה אחר הנסתר. החושים הרגילים לא יספיקו – your mind is opening a window. כאן הוא מאט קצב, מעניק לטקסט מבע יותר לירי, יותר משורר השר הגיגיו. כמעט באותה רוח פיוטית ובליווי פסנתר, מתריס דהן כלפי עצמו בשיר Fool – "אתה חי עם קול פנימי שממשיך לטפוח על גבך בזמנים קשים, ואז אתה בוחר להישמע לאלוהים שיצרת לעצמך בידיך" . גם כאן – משדר אינטימיות אישית בקצב איטי שלוקח לשביל צדדי במוסיקה שלו.
חוזרים לכביש הראשי ב – Farewell הקצבי – מקבץ שאלות למישהו/מישהי על הרצון לחיות, להיות, לנשום. התשובה היא: Cover my face with your hands המוסיקה-תזמור מייצרים מתח טעון. עיבוד אווירה שמחבר למחוזות שמימים.
The Man In My Head משאיר בתחום הנסתר האישי, מעין אנליזה על פיצול: – "מישהו חי בראשי/ לא חשב שנפגשנו/ אין לנו קשר/ הוא מנהל את זה בדרכו/ אני רוצה לפגוש את האיש בראשי/ רוצה לראות את האיש בראשי/ מילים ציניות שהוא אומר גורמים לי כאב ראש/ מכריח אותי להתנהג כמו שלא היית צריך/ מי האיש שגר בראשי/ מי האיש שעלי לפחוד ממנו?"
המוסיקה (אלקטרוניקה + פסנתר) המלנכולית המורכבת כמו שזרה בתפרים עדינים את מסכת ההרהורים הזו. דהן נמצא כמעט במדויק בסיטואציה הזו של רחשי לב ושקיעה במחשבה. כמה יפה. אם לדבר על המוסיקה האלטרנטיבית המיוחדת ששמעתי לאחרונה – זה השיר הזה.
Maze מחזיר לקווים קצביים פשוטים, למנגינה העגולה והקליטה: שיר על מהויות חיים הקושי לפרוץ מבוך, אמנות שאין לה סוף, שקרים בכספת שאיננו יכולים לפרוץ , חוסר יכולת להתחיל מהתחלה.
It's the meaningless ways we have tried/ To become something good/ To feel when we fight/ Until the end of this ride/ As if it really makes a difference/ Which might/ Turn us all for a different kind/ Will we ever rise again/ before we'll find our way back home?
"הדרכים שניסינו חסרות משמעות/ כדי להפוך למשהו טוב/ להרגיש כאשר אנו נלחמים/ עד סוף נסיעה הזו/ כאילו שזה באמת עושה את הבדל/ אשר עשוי/ להפוך את כולנו לסוג אחר"
ב – Treatment נע דהן על קצב פאנקיי כדי לשיר בדרמטיות על ה"טיפול" עצמי שלו:
"אני בוער כמו איש בוער/ אני מרחף קל יותר מאשר באוויר/ אני סומך כל רגע מזוין/ האם אלה חיים שבחרתי בשבילי/ האם זו האמת או שזה אני ?/ אני מחויב בזהירות./ אני יכול להתוודות רק לעצמי
אני לא יכול לסרב למי שאני/ אבל מי שאני הוא מי שאני/ אולי זה זמן לבוא נקי, להמשיך הלאה/ הטיפול יכול להיות כואב./ נורא./ ואיפה השמיים הכחולים שלי? / תן לי קצת מהחיים האלה/ תן לי להיות/ תן לי לעוף גבוה"
ב – Hold On הקדרות שוב ממלאת את האוויר. שיר פסנתר. טון דואב. מעין הספד אפוף אווירת שקט שמחלחל. עיבוד לצ'לו מכין את הקרקע לסיטואציה הסופנית. שיר מרטיט גם בפינאלה לכלי מיתר:
"אני ממתין לאיש בשחור/ לקחת אותי לטיול ארוך./ כל כך הרבה זמן זה נראה שאין דבר אמיתי./ איך אני יכול לאהוב את עצמי בדרך זו?/ איך אני יכול להיות רוח הרפאים שאני?/ החורף הזועם הוא בדרכו,/ ואני זקוק למישהו שיציל לי את היום/ חכה רגע./ אני מחכה לאיש בשחור/ אני מחכה עד שאין אף אחד,/ אף אחד להראות לי איך זה נגמר./ אני סקרן לדעת איפה אני אגמור/ וכמה חיילים איבדתי ./ אולי אני נעול בתוך הכלוב שלי/ או שאולי אני חופר את קברי"
אלבום מפעים של נגיעות בנימי הנפש, של התמודדות עם מבוכי מחשבותיו, של ניסיון לתהות על מהות הקיום בצלילים שלוקחים למקומות שהם לעיתים מזככים, לעיתים מדכדכים, משאירים את המאזין עם מעט אור בקצה המנהרה. אבל הוא קיים.
