קנופלר, אחרי תאונת אופנוע קשה (מרץ 2003) וטיפולי פיזיותרפיה שהרחיקו אותו מהגיטרה, חוזר עם אלבום סולו רביעי. יש מי שמחפשים עדיין את קנופלר של של "טלגרף רוד" "סולטני הסווינג" ו"אחים לנשק", ימי "דייר סטרייטס" היפים של השמונים. קנופלר כבר לא שם. הוא עלה על גל בלוז מלודי. מתרפק על סיפורים בקול בריטוני, הבעה רומנטית, מנגן ושר סטייל ג’יי ג’יי קייל, בצליל פולק קאונטריי בלוזי רגוע. ממשיך את הקודם שלו .’The Ragpicker’s Dream’
ב"כול אחד משלם", קנופלר מתייחס לפציעה שלו בדימויי מערב פרוע: "פגעו בי על סוסי/ אז מה, אני שוב עליו/ ומנגן באחת המסבאות הגדולות/ כול אחד צריך להשאיר מעט דם על הרצפה/ בסופו של דבר כול אחד משלם בשביל לנגן" הטונים המלנכוליים מחלחלים.
קנופלר קושר את הנאראטיב למיתוסים בהומור מיוחד. הוא שר את סיפורו של סוני ליסטון המתאגרף שאיבד את תואר אלוף העולם לקסיוס קליי בסגנון קאונטרי מיד טמפו, משהו שמזכיר זמרים כמו ג’וני קש. קנופלר מצדיע היום לסגנונות המסורתיים, למיתוסים של אמריקה שהצמיחה מקרבה סמלי תרבות כמו רשת מקדונלד’ס. על זה שר קנופלר ב- BOOM, LIKE THAT שיר על מייסד רשת הפסט פוד רי קרוק, כמשל לחברת השפע האמריקאית. זה אגב שיר שבצליל ובקצב שלו הוא הכי קרוב לדייר סטרייטס.
יש לו גם צליל דרום אמריקני בסטייל הישן (עיבוד לאקורדיון) בשיר שאומר: "הקשב לאביך, סאן, אל תנפץ את האמבולנס" מה שנשמע כאזהרה מפני הרפתקנות מסוכנת של ארה"ב בעולם הגדול. קנופלר שר ומספר בתערובת של אינטימיות בלוזית בקצב קאונטריי, בצליל אקוסטי מדוייק. לעולם אינו מותח קול.
באלבום הכי הפחות רוקי שלו, מצליח קנופלר לרגש בצבעים טיפה קודרים, בבלדות רומנטיות אפופות אווירת מסתורין מעודנת. בונוס: די.וו.די שלוקח אותנו אל אולפני המוסיקה שלו ולראיון מיוחד ונדיר איתו ועם וחברי להקתו.
Mark Knopfler – Our Shangri-La
