מאז שאני שומע דור דניאל, אני מזהה אצלו טון צער אישי בסיסי, במנגינות, במילים. מצד שני – מאפיין בולט: הצער עולה על כביש המוסיקה הראשי (תקראו לזה "מיינסטרים") בקצב שמתיידד מיידית עם המאזין, מסוג ה- Radio Friendly, לא בלדות עתירות כאב טראומטי, אלא פופ דאנס שמייצר קצביות פופית יותר מזככת מאשר מדכדכת.
השיר החדש מתמקד בסיטואציה של ללמוד לחיות עם כאב. למרות שעבר חוויה קשה של בגידה ("נשבר האמון") – מרים את עצמו וחי מתוך בחירה את חיי הלבד. זו אינה חגיגה. יש קשיים. אבל למרות המחיר, הוא מעדיף לשמור על הזהות העצמית ולחיות ככה, בלי להשתנות במהות, למרות הדברים שמשתנים מסביב והעולם "שרוקד במסיבה הישנה".
כמו שרמזתי – הרגישות בטקסט קצת מתפוגגת נוכח הפופ הקצבי הקליט, שמשטח מעט את הדברים שדניאל רוצה להביע. מצד שני – אפשר לקבל את המוסיקליות הזו גם כדואליות שאומרת: לצד העצב החיים ממשיכים לזרום, ויש להשלים עם מצבים ולהמשיך במסלול חיים, כי אתה חי וקיים, וזו "רק התמונה שמשתנה", כך שתחושת רוממות הרוח שמורגשת בחלק האחרון של השיר מעוגנת בתוכו-תוכנו.