Almah

אבישי כהן

הליקון
4.5/5

אז מה רוצה אבישי כהן, מלחין-מעבד-נגן קונטרבס להיות? יותר נכון יהיה לשאול: לאיזה קהל הוא פונה? ג'אז, קלאסי, קרוסאובר? נדמה לי שכהן ממש לא רוצה שיקטלגו אותו, אבל לבטח חפץ שיזהו שהמוסיקה שהוא יוצר היא סגנון שלו. Almah משאיר את עקבותיו.
האלבום אפוף אוריינטציה קלאסית למרות שאינו רק כזה. זה אלבום אקלקטי. כהן הוא חפשן בלתי נלאה, מנסה להתחבר למקורותיו, לאהבותיו, למקומות שמאפשרים לו לזהות את עצמו בהם, ואם אפשר שתי ציפורים ביד אחת – הולך על זה.
כשהוא מגייס רביעיית מיתרים לחבור לטריו ג'אז שלו – הוא מאמין שהחיבור הוא הדו שיח המוסיקלי שמגדיר אותו. קחו את הקטע הרביעי באלבום A Child Is Born של טאד ג'ונס. אבישי יצר אינטראקציה בין הצליל הרך ההרמוני של רביעיית המיתרים והטריו שלו, כשהקונטרבס משתחל בעדינות, כאילו "תופר" זה לזה, מכין את הקרקע לפסנתר הלירי של ניתאי הרשקוביץ' ולעידון ההקשה של עופרי נחמיה. ואז – חוזרים המיתרים. קטע קלאסי-ג'אז שנפתח כפרח מרהיב. גם ב – On a Black Horse מציג אבישי סינתזה בין מוסיקה רוסית, צליל מיתרים והגרוב הג'אזי של הטריו הנשען על יצירה אחרת שלו – Linearity.
אבישי כהן מבקש לטעום מהכל. Arab Medley על פי מלודיות של הזמרת הלבנונית סמירה טאופיק מספק חיבור בין התזמור הקאמרי למוסיקה הערבית ולסגנון של כהן. גם כאן יצר כהן קטע קרוסאובר שמאחד את מירב המוטיבים השולטים בעולמו המוסיקלי. אלתור ג'אזי, סולם מזרחי, הרמוניה מערבית עושים שלום.
מוסיקה ישראלית: Southern Lullaby הוא "שיר ערש נגבי" (לחן של משה וילנסקי, אבל בחוברת המצורפת חסר שמו של כותב המילים יחיאל מוהר) Kefel הוא השיר "כפל" (מוסיקה: נחום היימן. שמו של כותב המילים יהודה גור אריה אינו מופיע) המוכר מחווה אלברשטיין. הראשון – עטוף בתזמור מיתרים נוגה בטעם של פעם, פסנתר וקונטרבס, מעוטר בצליל קונטרבס ופסנתר. השני מתוזמר בצליל חלומי, בשילוב אלתור פריך יפהפה של הפסנתר (ניתאי הרשקוביץ')
"קומי ונצאה השדה": החיבור לשירון הארץ הישראלי הישן כבר אינו מפתיע. ליבו יוצא לשם. זו אינה התרפקות נוסטלגית, אלא אוריינטציה שיש בה שילוב של מוסיקליות מיוחדת העושה שימוש במקצבים ובמלודיות ההן בעיבודים מסוגנן ברוח קלאסית ים תיכונית. אבישי כהן שר הכי טבעי – בלי פילטרים, העיבוד מוסיף אלמנט אלתורי למקור, אבל שומר על התום מנקודת המבט הרטרוספקטיבית של כהן. בהשוואה לביצועים המקוריים של שולמית לבנת ושמעון בר (פסטיבל הזמר והפזמון 1960) – הביצוע מעניק חיים חדשים לשיר בלי להיות "מודרני" מדי. ממלא אותו תוכן רוחני חדש. שומר על הפשטות, ועם זאת מוסיף ניואנסים מחדשים.
Almah הוא עולם של פשטות, מורכבות, תחכום של מוסיקאי שממשיך להגשים את מאווייו ע"י הרחבת הגבולות המוסיקליים שלו, חיבור בין עבר להווה, בין אוריינטציה קלאסית לג'אזית, התוצאה מיוחדת, אותנטית, מרתקת.

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

תגובה אחת

  1. מוכשר. אבל בי הצליח לגעת רק כששר בעברית.

    קצת יותר סיפורת, קצת פחות נעימות סבתאיות אנמיות.
    אין פה דבר אמיץ. תלמדו לבקר אומנים מערביים, כמו שמבקרים בצדק אלבומי משה וקובי פרץ, ודודו אהרון.

    הנה רעיון- שירה נעימה של השלושה האלה (שאינם מלחינים טובים, אבל יודעים לפחות להנעים ולספר יותר משהו מעצמם) אל תוך הנעימות ג'אז, שיותר על מי מנוחות מזה- ונגור בים המלח הכבר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן