מיקה שדה שרה על אהבה בליווי פסנתר. מהי אהבה? מה היא רוצה מאהבה? מה גרמה לה אהבה. מה הבעיה שלה? לפי הדיסק החדש שלה – התשובה אינה פשוטה.
מה עושים כשהדוברת בשיר מודה שיש לה לב של אבן? בדרמת הפסנתר מעוטרת בצליל צ'לו הפותחת את האלבום החדש היא שרה "כולם אוהבים אותך ורק את לא בעניין", וגם: "אין מה לאהוב בי, הלב שלי הוא אבן". משום מה האינפורמציה הזו לא גרמה בי להזדהות איתה בצרתה. הקול הגבוה, הלחוץ משהו  אינם מעבירים את ליבת התחושה.
"בייב" הוא מצב רוח אחר, קצב נינוח, בריזה נעימה. מיקה שדה שרה על חופש ושחרור ביחסים של"כמעט אהבה". מתארת את מי שאיתה בצבעים סגולים. הסדין הסגול שמשמש אותם. וגם – עיניו הסגולות. (האם אהבת הסגול מנצחת?) גם השיר הזה לא הכניס אותי לעומק השדה של מיקה שדה.
רוח הקלילות הבידורית נושבת ב – W  על חיפושי זוגיות מתאימה.
הנטיה של מיקה שדה לקברט בולטת גם בשירים "מה את מעדיפה" (על אי יכולתה להחליט מה היא רוצה באמת) זה שיר שחלף לו בלי להתנחל בליבי.  "לבד בפעם הראשונה" – חציו דיבור וחציו שירה. על כישלון ביחסים משדר סיפור במורכבות מבנית מיוחדת.
מיקה שדה שרה מנקודת מבטו של הגבר הרחוק ממנה הכותב לה על מחשבותיו עליה (השיר "שבת"), מתחבט, מתלבט, לא מתגעגע אבל משהו בכל זאת עושה לו חשק. גם זהו שיר קברטי, שהשאיר אותי על אש קטנה.
רוק תיאטרלי? –"עוף לי מהעיניים". אחרי הצליל האקוסטי והפסנתר, לפתע חשמליות. שיר סלידה-תיעוב שהיא מפנה לגבר. שדה לוחצת על דוושת הקול, נוסקת לצעקנות מופרזת. למה אנחנו צריכים להיות שותפים להיסטריה שלה?
"לפעמים" – צליל הפסנתר המודגש הקצבי מעטר את שדה בשיר, בו היא משדרת תמונה מבלבלת ומבולבלת בלשון פרוזאית של מי שאינה מסוגלת להחליט מה היא רוצה להיות – "לפעמים אני מטען חורג של רגש". חוזרת לפסנתר, באחד השירים היותר איכותיים בדיסק.
"כמעט חתונה" – אילו זה היה קורה – "אז כבר היינו מחבקים תינוק", סיפור אהבה מושלם, שנכשל משום מה. מהטובים בדיסק גם בזכות העיבוד לכלי נשיפה המוסיף נגיעה ג'אזית.
קאברים: האינטרפרטציה ל"דרך המשי" של צרויה להב ויהודית רביץ מיוחדת, דרמטית, מפותלת, שונה מהמקור בצורה מפתיעה. "ימי התום" (להב-קלינשטיין) הוא גרסה יותר אינטימית בהשוואה לביצוע של ריטה בעיבוד לגיטרה.
אלבום של פערים ברמת השירים, הביצועים, העיבודים. האם פסנתר מספיק? – לא בכל שיר. ההפקה המוסיקלית בעייתית משהו. בביקורת על דיסק הבכורה של מיקה כתבתי שאני ממתין לדיסק היותר שלם-עמוק-לכיד שלה. בדיסק הזה היא עשתה צעד אחד קדימה. אבל אני עדיין ממתין.

הפקה: מיקה שדה ודן תורן