12 השנים שחלפו מאז "נעליים אדומות", העלו את מד הציפיות לשחקים. באחד הראיונות, אמרה קייט בוש כי פרט לכך שהקדישה את רוב זמנה לגידול בנה, היא המתינה כול השנים האלו כדי שהמוזות ישובו לשכון במשכנה. והן שבו.
החדש הוא אלבום קייט בושי טיפוסי אבל יותר מורכב ומיוחד מהקודמים שלה. אלבום של השראה שמזכיר את Hounds Of Love ועוד דברים טובים מהרפרטואר שלה.
בוש (47) שהתגלתה ע"י דייב גילמור מהפינק פלוייד בסוף השבעים, סיפקה כמעט בכול אלבום מאלבומיה הקודמים חידוש והפתעה בסגנון אישי מלודרמטי-הזוי ומפתיע, החל מ"ווזרינג הייטס" דרך "דה קיק אינסייד", "לב אריה", .The Dreaming
את החדש היא חילקה לשני דיסקים: הראשון "יום של דבש" המכיל 7 שירים, השני "שמים של דבש", מעין סוויטה, יצירה קונספטואלית בת 9 חלקים.
ב"מלך ההר" היא נוגעת במיתוס של אלביס פרסלי ובהאזרח קיין מזווית פילוסופית מיוחדת. כמה יפים הקול וצלילי הפסנתר המינורי ב- Mrs. Bartolozzi, שיר מוזר על עקרת בית שמתבוננת בפעולה של מכונת כביסה כבמעין אקט ארוטי. בוש עוסקת כאן בחיי היום-יום בהיבט מיסטי. צלילי הפסנתר המינורים בשיר הזה דקים וחודרים, וזוהי אותה שירה נשית חתולית, שנגררת בין הברהלהברה, מעבירה צמרמורת חזקה.
מיוחד הוא העיבוד הבארוקי ל"ברטי", שיר אופטימי שהקדישה לבנה האהוב. ויש כאן שיר מצויין, Joanni המוקדש לז’אן דארק שאותו תזמרה עם אלמנטים אלקטרוניים קצביים א-לה דפש מוד.
הדיסק השני "שמיים של דבש", אף מיוחד מקודמו. בוש מתארת יום במחזור החיים. היצירה שנפתחת ומסתיימת בציוץ ציפורים ובצחוק היסטרי מתגלגל, משלבת בין שני אירועים בחייה – מות אימה והולדת בנה. הטבע משחק כאן תפקיד בתערובת של עצב ושמחה, שלווה ודראמה. והמוסיקה – קשת של צבעים מפופ אלקטרוני ועד ג’א’ז וגיטרת פלמנקו. יצירה שמכילה את כול עולמה הפנימי.
להגדיר אותה? לא פשוט: מתוקה-מרירה, תיאטרלית, רומנטית, ארצית ושמיימית, חושנית ומתוחכמת.
אבל למה להגדיר. שימו אוזניות. אחרי אלבום כזה, חוזר לך האמון בפופ טוב, כזה שטבוע בו חותם של קלאסיקה. דיסק שכול האזנה מחדדת ומעצימה את איכויותיו. התאהבתי מחדש בקייט בוש.
