שלום חנוך שנות האלפיים הוא שלום חנוך אחרי סערות הרוק. בלי זיעת הפארקים. גם כשהוא עם שלמה ארצי על הבמה זה שלום של תחנות בדרכו. מחבר נקודות. במחוות כלפיו היום כבר נופלים למלכודת הסיכומים הדביקים, יותר התרפקות נוסטלגית מאשר אמירה בזמן אמת, ושלום הוא זמר ויוצר שתמיד הקשבנו לשיריו בזמן אמת.
אבל כמו בקלסיקה, יש שירים רבים שעברו את מחסום הזמן, והם חזקים ואקטואליים.
נדמה לי ששלום חנוך של השנים האחרונות הוא בנאדם פתוח יותר, מתבונן בפרספקטיווה בשירים ישנים, אולי פחות כוחני, אולי יותר אינטימי. קול עשן, סדוק ורוטט טעון-תחושות. השירים הם כבר הקלאסיקה שאחרי מאיר אריאל, אריק איינשטיין, תמוז, חתונה לבנה, מחכים למשיח, רק בן אדם, בגלגול הזה. כבר לא מסמנים גבולות. זה כבר שלום של כול התקופות. שלום של האתמול והשלשום ושלום של היום.
פעם לא האמנתי שהוא יחדש את "קח לך אשה", והנה זה קרה. אני זוכר שישבתי בבריכת השולטן, בערב של פסטיבל ישראל לכבודו, נדמה לי ב-99’ הסאונד לא פוצץ את האוזניים ונהניתי משלום הישן והטוב, על קווי המיתאר שלו. החזיר אותנו לתחנות שלו שהיו גם התחנות שלנו, שהטעינו את כולנו באנרגיות שהוא העביר. לא יומרות, לא פיצוצים, לא כוכב הרוק בפארקים, גם לא התרפקות מרוחה.
שלום הוא היוצר הישראלי הכי מעורב שפעל כאן. הוא שר "ישמור אותי האל מפני האמונה", ואין כאן הסתתרות מאחורי משהוץ. זו אמירה נוקבת נגד ציבור מקומי.
מצד אחר: שלום ששר מילים כל-כך פשוטות "ותגיד זמן, והזמן עובר/ אם זה כאן או במקום אחר/ ועוד עלה, עוד עלה נושר/ על פני האדמה" זה לא פלסף. זה שיר, וזוהי מוסיקה, וזוהי אמת של בנאדם, שיודע גם לצאת מהבלוז שלו עם צליל סקסופון ואקורדיון לחזור לשירים הישנים.
וישנו שלום של "חתונה לבנה", ובגילגול הזה, שלא שוכח להגיד לנו מאיפה באנו ואיפה אנחנו חיים.
גם לשירי "חתונה לבנה" על טראומת היחסים שבינו ובינה יש חיים בלי גיטרות מכאסחות ובלי אווירה טעונת נפץ של פארקים. רוקנרול הוא פורקן אנרגיה שמסתיר לפעמים את מה שהבנאדם רוצה להגיד, ובנוסחאות האקוסטיות שלום נשמע ברור, ועם זאת לא מאבד את העוצמה הפנימית, וזה מה שחשוב.
וישנם הגעגועים ללילה בקיבוץ משמרות לפני יותר משלושים שנה.
ואם להשחיל משפט ביניים: שלום חנוך יצר כבר את הרוקנ’רול והפופ הכי מקוריים ששמענו במקומותינו, בשלושים וכמה השנים אחרי "שבלול".
מי שרוצה לקבל שלום חנו על כול פניו שילך על "הקופסה" (מדייה דיירקט) זה שלום חנוך ה"ארוך" ביותר שקיבלנו אי-פעם. 84 שירים, שהם 6 שעות האזנה. זה המקבץ הממצה ביותר של חנוך, ערוך בצורה פשוטה ואפקטיבית, עם דגשים על הביצועים הטובים שלו. ברור עם זאת, שיש כאן קטעים שיכולים היו להיכנס רק לאוסף מורחב כזה.
הוא נפתח בגרסת 2004 ל"למה לי לקחת ללב", שהוקלט במקור כדואט של שלום ואריק איינשטין באלבום "שבלול". זה החידוש היחיד ששלום ומשה לוי הקליטו במיוחד לצורך האוסף הזה.
שש שעות האזנה לא רק שלא שברו אותי, הם גרמו למשוכנע כמוני להשתכנע מחדש. לא רק להשתכנע – להתרגש מחדש.
התחלנו את מסע ההאזנה ב-1970 ב"מה שיותר כחול יותר עמוק" עם אריק איינשטין מתוך "שבלול", שיחזור גם בגרסה מיוחדת יותר של להקת "תמוז" (1976).
תחנות בדרך: "אנדר טרופיקאל מונלייט" (1971), שלום חנוך אלטרנטיווי בשפה האנגלית, ימי לונדון שלו מה שמתקשר גם עם "לא יכול לישון עכשיו" (1977), שנכתבו בהשראת ימיו בלונדון. זה שלום של גיטרה אקוסטית, זהו שלום של ניגוד בין האינטימיות המלנכולית של "עיר זרה" ובין הפאן הרוקנ’רולי של "בואי לרקוד". "לילות שקטים" הוא הדוגמא לחיבור היפה בין מנגינה לרוק. מצד שני, מלודיות כמו "לילה", מהסוג שממשיכות לעורר נוסטלגיה עומדות בפני עצמן.
נדמה לי ש"אנ’לא יודע איך לומר לך", 1979, ביצוע מההופעה עם אריק איינשטיין, מסיים פרק אחד ביצירה של שלום. ב – 1981 מגיע "חתונה לבנה", אלבום העוסק בהתפרקות מוסד הנישואין, והכול כמעט משתנה: הקול שמצטרד, ההבעה הצינית שמשתלטת, העיבודים הרוקיים שטוענים את השירים.
אם "מה שיותר כחול יותר עמוק" היה מהפך אצל חנוך לכיוון רוקנ’רול, "חתונה לבנה" היא מהפיכה. וכול הסופרלטיבים כבר נאמרו. "על פני האדמה" (1983) שבא אחריו היה כבר השקט שאחרי הסערה הנפשית הגדולה, אלבום פילוסופי שמעמיד את האדם מול הטבע ("כי האדם הוא עץ השדה") שלום חנוך לירי, מהורהר. בדיסק הזה נמצא גם שיר נוסטלגי כמו "תל-אביב גדות הירקון"
בדיסק השלישי "כמה טוב שבאת הביתה" זה חנוך רב גוני, מצד אחד הזועם ב"מחכים למשיח" על רקע נפילת הבורסה, ושל "לצאת מהלחץ" אבל גם הרומנטי-מקסים של "קרן שמש מאוחרת". הסאונד של "חתונה לבנה" חוזר במידה מסוימת ב"רק בן אדם" (1989), ובשירים מ"רומן אמיתי" מתוך פס הקול של הסרט התיעודי שביימה ליהי חנוך על מסע הופעותיו, וכאן מגלים את הפרשנות הכי מדויקת שלו ל"כמה טוב שבאת הביתה".
דיסק 4, "ככה וככה", שמוקדש בחלקו ל"בגלגול הזה"
נשמע כהפקת הסאונד המהוקצעת ביותר בין אלבומי שלום, וזהו שלום חנוך הכי מעורב-מגוון שהולך מעיבוד סול-גוספל ועד הסקסופון הג’אזי הרך והחם של "שלוש בלילה", שירי "אלימות", גם שלום אנפלאגד בשירים מופלאים כ"מביאה הכול", שהוקדש לטליה שפירא ז"ל, "לאט לאט" (1994), שירי "ערב ערב" שממשיכים בדיסק המסיים עם עוד כמה רומנטייים שצובטים בלב כ"לעולם לא אעזוב אותך עוד" ועד "אהבת נעורי" של 2003 וגרסה אקוסטית מצמררת ל"נגד הרוח" מתוך "יציאה" המתעד את המופע האחרון שלו עם משה לוי.חמישה אלבומים שערכו יואב קוטנר ושלום עצמו, שהם האוסף הכי שלם של שלום, שירים שאינם מתיישנים, שראויים להישמע מחדש ולמצוא את דרכם למדפי הדיסקים של מי לא ידעו את שלום, ללא ספק היוצר הכי חשוב-מרתק בפופ-רוק הישראלי.
