אני שומע את חווה אלברשטיין בדיסק "המיטב" ב"שיר משמר" וב"השכם השכם בבוקר",   אריק איינשטיין שר "אהובתי לבנת צוואר", "דוד שמש ואנטנה גם" ו"אליפלט", יהודית רביץ ב"וידוי", נורית גלרון – "היה נא טוב אלי", אריק לביא ב"אנאקש", שלישיית קצה השדה" ב"השמלה הסגולה", עדנה גורן וקובי רכט ב"לילה בדרום", יהורם גאון ב"הרעות", ומתי כספי ב"עד" וב"שיר ערש" והצמרורים חוזרים. אנחנו בספטמבר 2020 – 25 שניה אחרי מותו.
אני זוכר מפגשים איתו בדירתו ברחוב סירקין בתל אביב. אנטי כריזמטי, מקרין פשטות עממית, מבטא רוסי כבד.
שירים מזוהים בדרך כלל עם המבצעים שלהם, לא עם כותבי המילים, לא עם המלחינים. ובאמת, לא בטוח, שאם תשאל מאה איש באקראי מי הלחין את "הרעות", תקבל מעשרים את התשובה הנכונה, ואולי אני אפילו מפריז.
אני חוזר לאוסף כפול שיצא לעשר שנים למותו.  כשסשה שואל "אולי בכל זאת רבע עוף?" באמצע "שיר ערש" בביצוע מתי כספי (האלבום "שיר אהבה חיילי לסשה ארגוב")  הקהל צוחק, וזה הקוריוז במבטאו הרוסי שמחזיר לשאלת השאלות: האם סשה ארגוב הוא הסגנון הישראלי של השיר העברי? לא, ממש אין לי תשובה, למרות שאתה חש שיש כאן אלמנטים של שיר עם.

בחיבור שבין מילה להרמוניה – סשה יצר מוסיקה שלא הייתה יכולה להיוולד בשום מקום אחר בעולם

מה שבטוח:  בחיבור שבין מילה להרמוניה – סשה יצר מוסיקה שלא הייתה יכולה להיוולד בשום מקום אחר בעולם. ההשפעה הרוסית היא צבע שהתערבב עם הרבה צבעים אחרים, ומה שנוצר זה לחן שנוגע בחוויה ייחודית תחושתית, אולי איזו ’ארצישראליות’, כזו שיוצאת מהסולם המינורי, ושלא יכולה להתקיים ולחלחל לנפש בלי המילים של יעקב שבתאי, חיים חפר, חיים גורי, אלכסנדר פן ונתן אלתרמן. המנגינות של סשה נשזרות אליהם כמו נולדו יחדיו.

נכון כתב נעם שריף: "סשה לא ייזכר כלל כמחברן של המנגינות הנפלאות האלו, כי המנגינות כבר הפכו לחלק מהזיכרון הקולקטיווי של עם מתחדש ושפה מתחדשת".

זה יהיה נכון לומר על רוב המלחינים הקלאסיים של השיר הארצישראלי, אלא שבשירים של סשה יש פשטות ומורכבות מופלאות של לחן והרמוניה, של חיבור אולטימטיבי למילה העברית, כאילו המוסיקה הזו נולדה כחלק בלתי נפרד מהמילים  סשה הוא שיצר מחדש את הסיפור והדרמה שבשירים האלה. מילא אותם בתוכן משלו.
על כך כתב נעם שריף: "הליווי שסשה הצמיד לשיריו הוא חלק בלתי נפרד מהשיר. סשה היה רותח מזעם בכל פעם , שמישהו ניסה לשנות את הליווי או ההרמוניה. מדהים עד כמה הצליח סשה, עוד כשהיה עולה חדש מרוסיה, להפנמים את השפה העברית, כאילו המוסיקה שלו יצאה מחוברת בטבורה לשפה העברית… כוחו היה בדרמה שמאחורי המילה, הסיפור שהשיר סיפר".

ב"מנגינה, מאירה מצלצלת" מצאתי הקלטות עם הרבה ריח נפתלין, מעטה אבק אבל עם קסם הישן:  "התרנגולים" – "זמר אהבה לים"  (1961), "הכול זהב", "שיר השכונה"  (1963), "יוסי ילד שלי מוצלח" (1963) "אליפלט" (1961)  להקת הנח"ל – "הוא לא ידע את שמה" (1957) "חופשה באדום" (1959), דינה ברזילי (1959),  "בצל ירוק" – "כשאנחנו נצא ביחד" (חיים חפר) עם סולו בריטון של שמעון ישראלי (1959) ו"בראשית" (1958), "אדוני השופט" (1959),   "שלישיית גשר הירקון"  ב"כשאור דולק בחלונך".  (1964)  "שלישיית הגשש החיוור" – "פנס בודד" (1964), "אנטנה ודוד שמש גם" (ע.הלל), "את מה שרציתי" (1967)   – "החמציצים" בעיבוד נעמי פולני, "קונצרטינה וגיטרה" יונה עטרי ואילי גורליצקי מתוך "שוק המציאות" (1965) הקולות האלה הם כמו תמונות מהאלבום הישן, שאתה לא תשליך. קלאסיקה ישראלית? כן, כן.

ובאלבום "שיר אהבה חיילי לסשה ארגוב" אלה הם יהודית רביץ בהבעה צרופה של "וידוי", קובי רכט שמלחש את "אהובתי לבנת צוואר", עדנה גורן מלטפת בקול קטיפתי את "לפנות ערב", גידי גוב ויוני רכטר מצטרפים לדואט שקט ב"אל הגבים", המלכה דמארי חודרת בגרוניותה המזרחית ב"הוא לא ידע את שמה", וכולם נוגעים בשירים כמו בהליכה על בהונות האצבעות

שירים שמחוברים להוויה ישראלית רבת הפנים, כאילו שהם שירי עם, גם שירים תיאטרליים, שירים של לחן מורכב ושל לחן מופלא בפשטותו. מוטיב רוסי שחבר למערבי לסלסול מזרחי. שירים שהם הסטנדרט’ס של זמרי ישראל, שנכתבו על-ידי מי שזכה לכינוי המוצדק "גרשווין הישראלי".

היופי קיים במכלול שלו.  בעיבודים המגוונים. העיבוד התזמורתי שתפר אילן מוכיח ל"היה נא טוב אלי", מראה כמה היצירה של סשה הפרתה את המעבד שהטעין את השיר בצלילי דרמה רבת יגון.

בספריית התקליטים שלי יש כמה אוספים של סשה, ואני מקבל כול אוסף חדש בהתרגשות מחודשת.

המוסיקאית וחוקרת המוסיקה ציפי פליישר מראיינת את סשה ארגוב