חמישה דיסקים, תשעים שירים. הקשבתי לכל? מה-זה-הקשבתי: התרפקתי, נשפכתי, שרתי, צחקתי, התמלאתי געגועים.
מ"רוח סתיו", 1958, להקת הנח"ל – אבל בגירסת "ארץ ישראל הישנה והטובה" מ-1973ו עד "תמיד זה הים" מתוך "מוסקט", 1999
צודק יואב קוטנר, שערך האוסף יחד עם אריק. קשה לדמיין חיינו כאן בלי השירים של אריק. הקול הבריטוני החם, השירה הלא-אמצעית. החום והאנושיות של האיש שהקרינו כמעט גם על כל מלחין שעבד איתו. נדמה לי שזה כמעט חסר תקדים שלפחות חמישה מלחינים הצליחו ליצור בהשראתו ובשבילו, שלום חנוך, מיקי גבריאלוב, שם טוב לוי, יוני רכטר, יצחק קלפטר.
לא רק המלחין אלא גם את המעבד. דוגמא רחוקה: אלכס ווייס, שעיבד בכישרון את שירי האלבום "מזל גדי" כ"הימים הארוכים והעצובים" בדיסק 2. ווייס עיבד בשביל אריק.
ונולדה מוסיקה קלאסית ישראלית: "למה לי לקחת ללב", "אמא אדמה", "עטור מצחך", "תוכי יוסי". הכל נמצא כאן.
הפתיחות של אריק לסגנונות, למיקצבים, למבטאים, לאנשים, לתמלילינים ולמשוררים היא שיצרה את המגוון הפלורליסטי והעשיר הזה. מבין החמישה, דיסק 4 הוא אריק איינשטיין במיטבו, אסופה מלחניהם של קלפטר, שם טוב לוי, גבריאלוב ורכטר, ללא ספק הדיסק המגוון והמרגש מכולם.
ואני כבר בדיסק החמישי: היד קולדת והאוזן מתענגת. "שכשנבוא", "יש בי אהבה", "לבכות לך", "שלום חבר" ועד "גיטרה וכינור". "אמא שלי", מ"פלסטלינה" מ-1970 בגירסת 1992 מתוך האלבום "האריה, היונה ותרנגולת כחולה". ריגשני בפעם המי-יודע-כמה.
העריכה התחשבה בהקלטה הטובה, העדכנית, בדואט היותר אטרקטיבי: ויתרו למשל על דואטים עם יפה ירקוני לטובת יהודית רביץ. "אדוני השופט" בדיסק 1 מובא בגירסת הסלסה העדכנית.
קולו מלטף ומחלחל כמעט 40 שנה, בכל ליווי, גיטרות חשמליות, אקורדיון, בכל סגנון רוק, בלוז סלואו פסדובלה, יווני. שירים שאחרי טראומות, שירים של מחאה, שירי געגוע ואהבה, זו אותה אהבה שהייתה לי אליו, ושחמשת הדיסקים עוד מחזקים אותה.
