הם עדיין הבחורים היפים שהתעשייה תכנתה אותם כדי למכור מיליוני דיסקים, חפים מכל דבר שמזכיר מוסיקה אותנטית, אבל לפחות הבנים האלה יודעים לשיר, והרומנטיות שהם מקרינים אינה סוכר סינטתי.
גם כשהם מצרפים ב– When You Tell Me That You Love Me, בלדה רומנטית, את דיאנה רוס, זמרת הנשמה האגדית והנצחית, זוהי חנופה מחושבת. דואט סלואו במיטב המסורת שמטפס לשיאי הרגש.
עוד שיאי רגש? הו, יש הרבה. קחו את Heart Without a Home, מס. 9 בדיסק. פסנתר וכינור מינוריים, וקול שבור לב, שיר פופ-רוק שהזכיר לי במשהו את הסגנון של בראיין אדאמס.
האם הבנים התבגרו אחרי כול השנים האלו? למה להתבגר כאשר נוסחת המיינסטרים הותיקה ממשיכה לנצח. "ווסטלייף" חוזרים למתכונים המסורתיים של שירים מתפוצצים מרוב רגש.
בואו תרשמו נתונים כדי שתבינו למה הם לא יכולים "להתבגר". הם מכרו 35 מליון אלבומים, 7 מיליון באנגליה בלבד, והיו להם 12 להיטי מקום ראשון בטופ טן. בקיצור: ווסטלייף לא ירשו לעצמם לוותר על מעמד הסופרסטארים של המיינסטרים של הפופ האנגלי. והדיסק הזה יאריך את שהותם במקום הזה. שום להקת בנים אפילו לא מדגדגת את ההצלחה שלהם.
Amazing ו-That’a Where You Find Love הבלדי הם מתכוני פופ טינאייג’רי די צפויים בז’אנר להקות הבנים, שיאמר יותר דברים על קריצה חוזרת לזהב ולפלטינה מאשר על ההתבגרות של הבנים. מצד שני Hit You With The Real Thing עשוי כפרודוקציית קצב דרמטית המזכירה את פולחני הקצב של "לורד אופ דה דאנס". מדהים כמה "מחשבה מסחרית" השקיעו מפיקי ""ווסטליף" בפרוייקט החדש.
יש תחושה שווסטלייף מתקשים לגבש רפרטואר לאלבום שלם. אז הם חוזרים לדאנס סטייל השמונים ב-She’s Back, ללא ספק להיט ומטעינים מחדש את Desperado של "הנשרים" בקאבר שמסתיים בעיבוד קולי גוספלי. מישמש כזה. וגם ככה, האלבום הזה ישאיר אותם חזק בטופ. זה מה שהם רצו. זה מה שקורה ממש בימים אלה, ערב חג המולד. ווסטלייף גורפים את כול הקופה, וגם רובי ויליאמס רואה את הגב שלהם.
