אוהד חיטמן נאחז בתפילת "מודה אני" להודיה ולהודאה. הודיה – ברוח התפילה הנאמרת מדי בוקר, על שהבורא החזיר לך את נשמתך, אחרי שהיית חסר מודעות בשינה. התודה על החיים כל יום מחדש, כי הפקדת את רוחך בידי אלוהים, ככתוב בתהילים ל"א.
בעולמנו המודרני, אנחנו שוכחים להודות על קיומנו, שאינו מובן מאליו. קצב החיים מכתיב מרוץ אחרי חלומות גדולים, ואילו חיטמן מדבר על החלומות הקטנים שמניבים שמחת חיים, – אהבה, רוח נעורים שבנפש, יצירה.
ההודאה בכישלון היא בערעור האמונה, בכישלון לשמור עליה בעקביות ("מודה אני שכשלתי ונפלתי לפניך"). שיר שמורכבותו נובעת מפשטותו – גם במוסיקה. נפתח אקפלה, כמו כדי להדגיש את החשיפה הבלתי אמצעית מול הבורא. הקו המלודי משרת את הקול הפנימי. תוספת הפסנתר, צ'לו, קונטרבס היא חלק מהקונטקסט הפניה לאלוהים, שדורש אינטימיות. אין כאן להיט לפיזום מענג, אלא תפילה להצטרפות נוגה, מזככת.
כל עוד הקולות, שבי אומרים לי להמשיך להאמין / שקיימת אהבה גם בשבילי – מודה אני
כל יום, כשהלב מזקין, אך לא מסכים להיגמל / מחלומות וזה מה שמחזיק אותי – מודה אני
כל עוד, שהגל נשבר בים גועש / אני אוכל להיות כל מה שיכול לאש, אבל את חומה לשמור – בוער אני
מודה אני שכשלתי ונפלתי לפניך / ופניך כמו חותם בי, שלא תם בי, אתה בי…
כל בור מתקשה לקבור, אחרת ייאבד גם את עצמו / ולא ישוב להיות מוחלט וכוחני – וגם אני
כל עוד, כשרוקד בזמן שהלב מזקין / בונה לי חלומות לעוד הרבה שנים, חלומות קטנים – מודה אני
