יש טקסטים שעל הנייר נראים כמו דיבור פשוט, במקרה של ענת אסתר חיטמן – זה נשמע כדברים שאומר מטופלת לפסיכולוג שלו – "רוצה רק חסרה לי יכולת", "אני רק מתרחקת ודועכת" ו"נגמר לי הכוח". אנחנו לא מבינים מהטקסט מי היא, מה מהות-סיבת הכישלון, מה הן העלבונות שהיא סופגת. סתם טקסט.
ואז המוסיקה – הטון המרוגש, הדרמטי חושף יותר מאשר המילים את מצוקתה,המוסיקה ממלאת בתוכן אמוציונאלי, השירה הכמו ג'ניס ג'ופלינית הנואשת שמטפסת אט אט לפסגות כאב נורא, מתודלקת ע"י סולו גיטרה חשמלית. ההתערטלות הרגשית נשמע כנובעת מצורך אמיתי לזעוק את נשמתה. חיטמן נשמעת כל כך אמינה כאילו היא באמת מבקשת – הושט היד ועזור לי.

כמה שחושבת שיכולה כבר להמשיך,
ורק נדמה ששום דבר כבר לא יצליח לי.
לא תורמת למצב , רק מקלקלת אותי
וכבר נמאס לי לספוג את כל העלבונות.

אם היה משהו שאולי היה מכוון אותי,
אם רק הייתי יודעת יותר אותי,
הייתי מנסה, אבל נגמר לי הכוח.