כולנו זקוקים לחסד, שרה נורית גלרון, והיא צודקת. יש רגעים כאלה של חסד בשירים שמחזירים אל התקליטים והדיסקים שלה החל מסוף השבעים.
אני עוקב אחרי ההתפתחות שלה מאז חברה ליעל גרמן. גרמן היא אחד החסדים ברפטואר של גלרון, ושירים "כשהייתי ציפור ביער", למילים של אברהם חלפי, "אולי מחר" למילים של לאה גולדברג ממשיכים לעשות צמרורים.
מהתקליט ההוא של 1978, נשארו קלסיקות נפלאות כמו "מה יהיה בסופנו" (לאה גולדברג-אשר ביטנסקי) "שיר ליל שבת" (יהודה עמיחי-משה וילנסקי)
כמו פעם, כמו תמיד, אהבתי לחזור לשירים האלה, גם בהופעות של נורית נורית במועדון צוותא. והיא מסוג הזמרות שהאולם הקטן עושה להן ולקהל רק טוב.
חסד זה לשמוע את קולה הרוטט שר "כשצלצלת רעד קולך" של נתן זך וחנן יובל, שיר שבביצוע טוב עשוי לסחוט דמעות, ורק נורית נדמה לי יכולה.
השיר מהאלבום "שירים באמצע הלילה" שמכיל עוד הרבה רגעי חסד שכולם מילים של נתן זך: "כי האדם הוא עץ השדה" (שלום חנוך), "כולנו זקוקים לחסד", (אילן וירצברג), "שיר באמצע הלילה" (יוני רכטר), "ועוד לא אמרתי הכול" (אילן וירצברג)
רגעים של חסד זה לחזור לקצב סמבה של מתי כספי שנקרא "כמעט טוב" שהולך ככה, לפי נתן זך: "אתה רוצה כל כך לתת/ אבל יודע רק לקחת/ אתה חושש מפני הצל שעל הקיר/ אתה הולך ומסתגר כאשר אני נפתחת"
נורית היא זמרת שמספרת סיפורים, שמתרגמת תחושות, בוכה וצוחקת. מחוייכת וצינית. היא זמרת מעורבת, אבל כמעט לא פוליטית, היא זמרת פופ וגם ג’אז. אבל לא רוקיסטית. והיא נוגעת בקלאסיקל בווקאליזה (מוצארט, שוברט, באך וילה לובוס)
אני אוהב אותה על כול גווניה, הרומנטית, השובבה של "יש לי סימפטיה" למאיר ויזלטיר ושלמה גרוניך, של "אני אשתגע" אבל יש רגע שהמינור העצוב הזה תמיד חוזר וחודר וצובט עמוק מבבפנים. וזה קורה כשהיא שרה: "גשם כיסה את אספלט הכביש/ ביום הכי קר בשנה". כמה יפה שיר האהבה זה של אביב גפן.
גם ב"להתראות מתוק" (2000) העצב מחלחל כמעט לאורך הדיסק. זה לא טרגדיות, אבל היא שרה תחושות נוגות, נוטה בקלות נסבלת ללחן המינורי, מה שאפשר להגדיר גבול "העיצבון המוסיקלי" שלה, דיכדוך קל, מומנטים של מצברוח חורפי, געגועים וכאב, פרידה על רקע פריחת עצי האביב, וגם מות האהבה. ההתבגרות מייצבת את גלרון על מוסיקה שקטה של עצב, געגועים, לחן מדוד, הרמוניה פשוטה. לא מתפרעת, גם לא מעזה. ותמיד יש מקום להתאהב בה מחדש.
