"כמעט הייתי האיש הכי מאושר", שר גל אבלי. השלמות הזו אינה בת השגה, כשהיא, האהובה אינה לצדו. גם ברגע של התרגשות גדולה, כשאתה כמעט נוגע באושר – חסרונה יאפיל על ההתרחשות המרטיטה.
כותב השיר מקביל 2 סיטואציות מתחומים שונים – ספורט ואמנות. אין כאן שום דבר קוגניטיבי. הכל עניין אמוציונאלי. מצד אחד שמחת הניצחון, מצד אחר ההתרגשות שלפני ההופעה, ובשני המקרים – חסרה נוכחותה.
הטון של גל אבלי מלנכולי מדוכדך גם כשהוא שר "אני קופץ צועק כמו משוגע". למעשה, אווירת השיר נוטה לנוגה בגין חסרונה מאשר לרגעי ההתעלות. בשירה של אבלי אין מעברים דרמטיים. הוא נע בנתיב אחיד. גם עיבוד האווירה השמימי עוטף את השיר בתוגה וצער עמוקים. יופי ייחודי.

רבע אחרון, על השעון כמעט נגמר הזמן / משחק האליפות, הם מובילים בנקודה / כל הקהל עומד עוצר נשימה, יוצאים להתקפה אחרונה / השחקן שאת אוהבת, עובר את כל ההגנה / זורק בשניה האחרונה, קולע שלשה / אני קופץ צועק כמו משוגע / חגגנו כל הלילה בכיכר, נשארתי ער עד הבוקר של מחר / כמעט והייתי האיש הכי מאושר
הלוואי שהיית כאן איתי…
אמצע הלילה בדרך לטיסה, עם אותה הרגשה מוזרה, התחלה חדשה / הראש לא מפסיק לחשוב, זה לא טוב זה לא טוב / ההופעה מתחילה, אני עולה לבמה / לא מפסיק לרעוד, את בטח מבינה, אני נותן את כולי
הלוואי שהיית כאן איתי.