קסמן של המילים, שרוחות המוסיקה משיבות אותן מן העבר. ריח ים ורוח סתיו מתערבבים. נתן אלתרמן כתב על רגעים של התבשמות לאחר הגשם. ניחוח דק עומד באוויר, ריחות תפוח ומטר, והכל נראה פתע כל כך יפה בתל-אביב, עד שמשהו לוחץ לך בחזה. אלתרמן התבונן בעצמים והאניש אותם כיד הדמיון החוגג: "הפנסים חיוורי פנים", "כחולות עיני העננים". לאורך כל השיר מופיעים ביטויים פואטים ייחודיים ומחודדים כמו "סגריר מתוק חמוץ", "פנסים חיוורי פנים", "הלב רוצה להתעטש". "דצמבר חודש מקוטר", חודש של קטורת של "ריחות תפוח ומטר".
מבחינתו של המשורר המתפעם יופיה של העיר הוא כעולם ומלואו – בשפתו הציורית "עד מה יפה היא התבל"…
הלחן של משה וילנסקי – אחד הלחנים האולטימטיביים של הזמר העברי לדורותיו – נכתב לערב שירי המשוררים מס. 3, "משוררים בתל-אביב" שנערך והופק ע"י גלי צה"ל. הדואט של דפנה ארמוני את מזי כהן העניק לשיר את הניחוחות האלה שיש בהם אוויר שקיעות כחול אדום. המעט אביב הזה בתל-אביב. צריך רק לנשום אותו ולהתגעגע. הדואט הזה גורם לי להתרפק כל פעם מחדש.
*** השיר התפרסם ב- 18 בדצמבר 1934. הוא מוצא את אלתרמן, אז בן 24, בעיצומה של סדרת שירים לעירו תל-אביב. העיר עוברת אז תהפוכות וכך גם אלתרמן. בערב עירוני למשל הוא שר על הפנסים האלה ("הפנסים מלבלבים באור ניחוח..."), על המכוניות ("את חיוכה נשא האוטו...").
הלחן והביצוע – 1980.
רֵיחַ יָם וְרוּחַ סְתָו/ וּמִיץ שֶׁל תַּפּוּחֵי-זָהָב/ וּמִין סַגְרִיר מָתוֹק-חָמוּץ
מוֹשֵׁךְ מִבַּיִת אֱלֵי חוּץ,/ לָלֶכֶת-לֶכֶת וְלִנְשֹׁם/ אֲוִיר שְׁקִיעוֹת כָּחֹל-אָדֹם.
אֲוִיר שְׁקִיעוֹת. נִיחוֹחַ דַּק/ הַגֶּשֶׁם זֶה עַתָּה נִפְסַק.
בָּרְחוֹב שׁוֹטֵף גְוָדַלְקִיוִיר / בוֹ שׂוֹחֶה "הַמַּעֲבִיר"…
עֲלֵה וְשׁוּט וְהִסְתַּכֵּל/ עַד מַה יָּפָה הִיא הַתֵּבֵל –
הַפָּנָסִים חִוְרֵי פָּנִים./ כְּחֻלּוֹת עֵינֵי הָעֲנָנִים.
וּמַשֶּׁהוּ מוּזָר כָּזֶה/ לוֹחֵץ דּוּמָם עַל הֶחָזֶה,
לוֹחֵץ, קוֹרֵעַ וְדוֹרֵשׁ – הַלֵּב רוֹצֶה לְהִתְעַטֵּשׁ.
דֶצֶמְבֶּר – חֹדֶשׁ מְקֻטַּר/ רֵיחוֹת תַּפּוּחַ וּמָטָר,
אַתָּה נוֹתֵן כֹּחוֹת גְּנוּזִים/ לַהֲרוּגֵי הַתַּמּוּזִים
אַתָּה יוֹדֵעַ לְהָשִׁיב/ מְעַט אָבִיב לְתֵל-אָבִיב.