גברים צעירים בוכים, מחפשים הזדהות בבלדות אהבה נואשות. לירן דנינו גייס את מוקי ומאיר גולדברג כדי להוציא לפועל את בקשת הלחיות-מחדש מפוקח וללא פחדים – אחרי ששניית האושר תמה. ייסוריי לירן דנינו עוברים לידי, עושים לי שלום וממשיכים ליעד אחר. בטוח שהם יפגשו את הלבבות הפתוחים להם.
אני חוזר על מה שכבר אמרתי ביחס ללירן דנינו: אנחנו נמצאים בתקופה של פופ לאוהבים מיוסרים שאומר – קח מלודיה מחניפה, תתקין עליה מילים של שחור-לבן (אושר מול היעלמותו הפתאומית) לחץ על דוושת הרגש והעבר להילוך גבוה. האם ליבו של דנינו אכן דואב, או שגם ספר הטלפונים היה נשמע ככה בקולו?
יש שישאלו: מה חשובות המילים אם יש רגש. תן לרגש ללכת במקומך. גם רגש הוא מוסיקה. אז זהו – שזה לא תמיד עובד ככה האנפוף של לירן דנינו הוא חלק מהצבע הקולי התחושתי שעובד על טון רגש מיוסר, כשהא מוגש על מצע קצבי מידטמפו בהפקה בהפקה אקוסטית מקדמת. ועדיין אני חש כמו מבע אחיד לאורך שיריו ללא ניואנסים, אלא המלו -מלנכוליות הזו שנתפרת למידותיו, מתורגמת לטונים אחידים, אבל אינה משכנעת באמינותה.
עם הזמן זה ייעלם/ משהו נגע בי ועבר/ משהו קרה לי ונגמר/ עם הזמן אני לומד / להיות קרוב יותר אליי / מחזיק את העולם בשתי ידיי/ ואולי הצלחתי לוותר/ בחוץ דומה בפנים הכל אחר
ועכשיו זה רגע שנגמר/ ואין יותר ממנו בעולם / רק לשנייה הייתי מאושר כל כך/ וכל מה שרציתי נעלם/ בכל מקום שבו אהיה / נושא עליי את כל הצלקות/ אני לא מאמין בחרטות/ עם הזמן פחות כואב/ אם ליפול עד הסוף / או לקום בגדול/ ואולי ניסיתי לוותר/ זה לא יקרה לי, לא כל כך מהר
ועכשיו זה רגע שנגמר/ ואין יותר ממנו בעולם / רק לשנייה הייתי מאושר כל כך/ וכל מה שרציתי נעלם/ ועכשיו זה רגע שנגמר/ ואין יותר ממנו בעולם רק לשנייה/ הייתי מאושר כל כך/ וכל מה שרציתי נעלם
ועכשיו עשה שלא אפחד / עשה שייפקחו עייני/ לראות את העולם מחדש/ כמו שלא ראיתי מעולם
