גם אוהבי Yes, להקתו לשעבר, הגיעו לשמוע משהו מצלילי הפרוג-רוק של פעם. אבל ריק וויקמן לא התכוון להיות הפעם "רוק מתקדם" עם הררי קלידים וסינטיסייזרים כמו בתקופה ההיא אחרי יאס.
תנו לו פסנתר ומיקרופון. הוא ויספר ויתבדח וגם ינגן. מהקלאסיקות ההן ועד יצירות הסולו שלו. בן ה-65 עדיין ברעמת הבלונד שמעט התקצרה מאז 1973.
ברידינג זה היה ריק וויקמן הפסנתרן השאומן  עם כמה הקלטות ליווי ועם סיפורים שחלקם היו ארוכים מאורך הקטעים שבאו בעקבותיהם. מזלו של וויקמן, שהוא סטורי טלר שאוהב ויודע לספר, וגם מתבל בהומור, בדיחות, אנקדוטות על גבול הסטנדאפ. האיש לוקח את הזמן, המוסיקה יכולה לחכות. כשהוא מתיישב לפסנתר כדי לדפדף במוסיקה עם אזכורים ביוגרפים מקטע שניגן במסגרת לימודי מוסיקה קלאסית בגיל 5 (See A Monkey On A Stick) ועד ושיתופי פעולה עם קט סטיבנס (Morning Has Broken), דיוויד בואי (Life On Mars), ביטלס (Eleanor Rigby)
על הפתיחה התיישב האיש הגדול לנגן את Canon In D Major, של ג'והן פצ'לבל בליווי פלייבק של כינורות. אחרי הקטע הזה, התרומם הפסנתרן, לקח מיקרופון והתחיל במסכת סיפורים ובדיחות שנמשכה לאורך שני חלקי הערב. האיש הוא פרפורמר מבטן. לא ברור מה יותר חשוב לו – המוסיקה או הסטנדאפ.
הוא סיפר על ההיכרות שלו עם היוצר-זמר קט סטיבנס (שהתאסלם, והיום נקרא יוסוף אסלאם), ונגינת הפסנתר שלו בשיר Morning Has Broken כדי להגיש גרסה אינסטרומנטלית על השיר. כמו כל הסיפורים האחרים, הקטע התארך לכמעט חמש דקות. גם דיוויד בואי קיבל את הזמן הזה לפני הקטע Life On Mars. וויקמן לא ניגן בהקלטה המקורית, אבל בואי הוא ידידו הטוב, ופעם בעבר הזמין אותו לנגן את השירים שלו, כדי להוכיח לעצמו שהם "עובדים" גם על פסנתר.
הוא ניגן שני קטעים מקוריים – Merlin The Magician ו – Catherine Howard מאופרות הרוק שבהן היה מעורב בשבעים. הוא אזכר בין שאר התחנות שעבר את את להקת ה –  Strawbs (בה כיכב ב-1971) ואת חברו הטוב הזמר ג'ון אנדרסון מלהקת Yes. למרות שבינו ובין חברי הלהקה נוצרו משקעי איבה קשים, אנדרסון נשאר ידיד מצוין (הם הקליטו אלבום משותף ב-2010). וויקמן סיפר, כי כשהתבקש פעם בתוכנית טלוויזיה לתאר את אנדרסון, הוא אמר: "ג'ון אנדרסון הוא האדם היחיד שאני מכיר, שמנסה להציל את כוכב הלכת הזה, בעודו מתגורר על כוכב לכת אחר"… בהמשך ניגן גרסה מצוינת ל קטעים של אנדרסון – And You And I ו – Wondrous Stories.
בסיום קיבלנו את "אלינור ריגבי" של הביטלס בסגנון פרוקופייב, קטע שסיכם את ריק וויקמן של הערב הזה:  בדרן פסנתרן וירטואוז, נע בין קלאסי, פופ, ג'אז באוריינטציה של "איזי ליסנינג", יותר מדי סיפורים על עצמו והקריירה שלו, יותר מדי בדיחות ואפס פרוג-רוק. המזל שלו שהוא עושה את תפקיד הבדרן לא פחות טוב מתפקיד הפסנתרן, מה שהפך את השעתיים איתו קלילות עד כיפיות. אני מאמין שמעריצי הפרוג-רוק סלחו לו.