IV

בלקפילד

הליקון
4/5

"ג'ופיטר" (Jupiter) מוביל את האלבום החדש של בלקפילד. הייתי הולך על עוד שניים שלושה שירים מצוינים. אלבום פופ של של שירי Soft Rock מובהקים עם נגיעות פרוג רוק. צבעים כחלחלים-אפורים עם מעטה דק של מלנכוליה, בלי מלודרמות.
אביב גפן וסטיבן וילסון פרק רביעי. כן, כבר 13 שנים עברו מאז הוקם ההרכב. למפגש הם הזמינו אורחים נכבדים: ברט אנדרסון מסווייד, ג'ונתן דונהיו ממרקורי רב. Vincent Cavanagh מאנטמה. התחלת עבודה על האלבום – ינואר 2012.
איפה סטיבן וילסון, האיש של Porcupine Tree? האם בלקפילד נצבעת יותר בצבעים של גפן? אני לא בטוח. עדיין זוהי בלקפילד של וילסון וגפן, אבל גפן נשמע בשל ומהוקצע יותר כמוסיקאי, שכבר יודע להטמיע את מה שספג מוילסון, ומדובר בפן תחושתי מלודי להפליא. Sense of Insanity הוא גרסה אנגלית ל"טיפות" מהאלבום "פסיפס", דוגמא מצוינת למלו מלנכולי הזה בקצב "הרדיו הידידותי", עוד להיט מהאלבום הזה, מסוג השירים המעידים גם על המהפך שסטיבן הסכים לעבור – ללכת על שיר פופ מהתוצרת העברית של גפן.
Kissed by the Devil, מלודי להפליא, תחושה שרוחו של ג'ון לנון נשבה באולפן. מצד אחר, Firefly עם ברט אנדרסון מראה פן יותר פרוג-רוק במוסיקה של בלקפילד. Faking שגפן שר ברגישות הוא בלדת פופ לוכדת. מעניין מה חושבים הבריטים על המבטא. אם בלקפילד יותר מסוגננת-מיוחדת אז זהו השיר הפותח Pills, שמייצר אווירה פינק פלויידית. היפה בבלקפילד, שהם נשמעים ביטלס ופינק פלויד, ועדיין שומרים על הצליל שלהם.
קראתי ביקורות מכסחות של מעריצים באתרים. אז ככה: גם בלי השוואות לקודמים של בלקפילד, החדש עדיין מראה כמה מיוחד ומעניין הוא המפגש בין המוסיקאי הבריטי הפרוגרסיבי המהולל ובין יוצר הפופ הישראלי שעובר יותר לפרונט. שניהם ממשיכים לזרום באפיק שקט אפלולי מרתק.


1. Pills
2. Springtime
3. featuring Vincent Cavanagh – Anathema
4. Sense of Insanity
5. Firefly featuring Brett Anderson – Suede
6. The Only Fool is Me  featuring Jonathan Donahue – Mercury Rev
7. Jupiter
8. Kissed by the Devil
9. Lost Souls
10. Faking
11. After the Rain

בלקפילד – Jupiter

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

תגובה אחת

  1. אם רק ברט אנדרסון מסווייד, ג'ונתן דונהיו ממרקורי רב….
    היו כותבים את כל השירים. וגפן רק היה על הגיטרה ומה שמו ווילסון המעייף רק על הלחנים אולי היה לנו פה משהו
    (אותו ווילסון שלא הוציא תקליט ראוי מאז In Absentia פאקין 2002 אנשים !! חח) וסולן מקצועי ומהנה יותר כמו אולי מארינה מקס. או אפילו בוגרי כוכב סבירים אחרים.. היה נותן יותר תפוקה מהנה.

    לכן גם גפן וגם כל ההרכב הזה מלכתחילה היה מעייף, שבלוני, לא מרגש, סתמי. ניגונים על אוטומט.

    גם גפן אחרי שני אלבומי סולו ראשונים (אחרון טוב ב 1993 אנשים !!!) טובים, זה כבר לא אותו יוצר רענן ובועט של ההתחלה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות