לפי הדף המצורף, יוני פוליקר כתב את השיר על אחיו קובי שנספה בעת שירותו הצבאי (*). השיר נשמע יותר נוסטלגיה נוסח פופ שנות השישים מאשר שיר כאב המתעמת עם הטראומה. יוני מספר על ימי שישי והחברים בקריות, על תקופת הצבא של האח, נזכר באירועים שונים מאותם ימים.
המנגינה, גם העיבוד מחזירים את מחוגי הזמן לימי "בית השמש העולה" של "האנימלס", לשירים של ענקי הקיטש של השישים (כפול אנקה), גם לימי סאן רמו ושירי האהבה האיטלקיים המתוקים המתוזמרים לכלי מיתר תזמורתיים.
בקונוטציה של געגועים למחוזות העבר – הרעיון לחזור למוסיקה הזו בהחלט מתקבל על הדעת. פוליקר נמצא בעיקר באזור הזה, פחות מתעמת כאן עם כאב האובדן, הגם שההבעה מתכוונת ואמוציונאלית. כשיר אוטוביוגרפי – יש כאן פשטות כנה, שמספרת את הסיפור מנקודת מבטו של פוליקר עכשיו, שהיא יותר תמצית געגועים והתרפקות, מאשר שירת כאב המתעמתת עם מהות החרדה והאובדן.

**** אחיו של יוני, קובי פוליקר ז"ל, נהרג ב-1991 בעת שירותו הצבאי, כאשר חייל מהיחידה שלו היכה אותו בראשו עם קסדה וגרם למותו. הדוד, יהודה פוליקר, הקדיש לזכרו את האלבום האינסטרונטלי "לעיניך הכחולות" . יוני פוליקר, שהיה בן 11 כשאחיו נהרג, כתב באלבומו החדש שני שירים על האובדן. לדבריו, יהודה הוא שדחף אותו לכך. "תבטיח" הוא השיר הראשון מביניהם. השני ייקרא "שלום אחי הגדול".

צילום: קובי ריכטר