מה עכשיו? מה השאלה? עכשיו הכל טוב, לפחות מבחינת חברי דיפ פרפל. יש שלב שמפסיקים לספור שנים, ופשוט ממשיכים במסע. המעריצים יאמרו: עזוב אותך, הם אינם מזדקנים. הם גם אינם מסתירים את הגיל. שני הדיסקים אחד חדש המסתיים בקאבר ל – It Will Be Me ג'רי לי לואיס, והשני המכיל קטעים מהקלטות מהופעות חיות (איטליה, שבדיה, דנמרק) צריכים לתת תשובה גם למי שיגיע להופעה של הלהקה החודש בנוקיה.
איאן גילאן (69) לא איבד כמעט דבר מקולו, צליל הקלידים של דון איירי (66) רענן ופריך, איאן פייס (66) הוא אותה מכונת תופי רוק מהוקצעת, סטיב מורס, הצעיר בחבורה (60) הוא התחליף האולטימטיבי לריצ'י בלקמור.
המפיק הותיק בוב אזרין (מי שהפיק את "החומה" של פינק פלויד, "ברלין" של לו ריד) היה איתם באלבום כדי לשמור, שדיפ פרפל אכן תישמע דיפ פרפל. נדמה לי שהוא הצליח.
46 שנה אחרי שמפעל המוסיקה הסגול כהה החל, יש מה לשמוע מהחבורה בגרסת שנות האלפיים. לא כל השירים בחדש יכנסו לרשימת החובה של דיפ פרפל. הייתי הולך על Simple Song – שיר שנפתח שקט ב"זמן לא משנה, אבל זמן הוא כל מה שיש לנו לחשוב עליו, לדרך אין סוף"… וגם: Hell To Pay (שיר על מי שהלך בדרכו ואינו מצטער על כך למרות שהיא מובילה לגיהנום) המנוגן נפלא עם מעבר קלידים טיפוסי. שיר הזעם הקשה Blood From A Stone, בו מאשים הדובר את הצד שכנגד ב- "את תלשת בשר מעצמותי, מצצת דם מהעצם, שדדת אותי עיוור ללא נשק" – וכאן צליל הגיטרות מעצים את זעקת הכאב של איאן גילאן.
Above The Beyond , ו – Uncommon Man מוקדשים לג'ון לורד, קלידן דיפ פרפל לשעבר שהלך לעולמו. איאן גילאן מבטיח להצטרף אליו אל חברו ("אהיה שם כשתרצה בי מעל ומעבר") השיר השני הוא קטע אווירה אמוציונאלי מלא השראה של כמעט 7 דקות מנוגן יפהפה ע"י סטיב מורס. עוד שניים לאזנה שניה ושלישית: All Time In The World על מרוץ החיים ("הייתי יכול להיות סוחר מעופף, אבל אין לי שום תשוקה למהירות") וגם – Vincent Price, על שחקן התיאטרון והקולנוע האמריקאי, הזכור בעיקר מתפקידיו בסרטי אימה. איאן גילאן שר: "אני יודע שזה לא אמיתי, אבל לא איכפת לי. אני אוהב להרגיש נפחד. וינסנט פרייס שוב כאן, אני רוצה 7 בתולות צרחניות על מזבח, כלבים מייללים, דלתות חורקות, זומבים למות בשבילם"…
באלבום הזה (הראשון) דיפ פרפל נשמעים הכי קרובים לרוח שנות השבעים שממשיכה להניע אותם.

דיפ פרפל בישראל 2011