השוק מוצף בשירי אינסטנט על אהבה ושברונה. מילים מתיפייפות "פלשת לשדות שלי", "היית בסופות איתי", "ימים ולילות מתחלפים כמו תמונה", "השארת רסיסים סביבי". לא חסרים יצרני-משרבטי מילים לשעה לצורך "שירים מְרַגְּשִים". מחברים למלודיה יפה, מתקינים עיבוד אקוסטי מרכך ועוטף בחום.
הנקודה היא היכן מנור שבת פוגשת את עצמה – אם בכלל בשיר הזה. האם הנוגה-מלנכולי הזה הוא אמת חיים או שהיא מצאה את מתכון בלדת הפופ המלודית המבוצעת בתחושה הכמו-מיוסרת הזו. התחושה שלי שמנור שבת כבר מנסה למתג את עצמה בקווי מתאר של שירי הרגש העגמומי הזה. אין ספק: היא עושה את זה נכון, שרה באלט אפרורי יפה, יודעת להתביית על המנגינה הנוגה הקליטה, אבל לי חסרה מידה של אמת חיים ועומק בשיר הזה. כן, לי זה נשמע כמו מתכון לשיר רגש עצוב.