דקות לפני שפזרו את מסיבת ההשקה, רז שמואלי שרה "פנסים": "לא אמעד יותר לא אפול, את הדמעות שלי לא רואים, בניתי בעיניים מבוכים, החיוך שלי מסתיר, החיוך שלי מסתיר".
בהופעה, לעומת הדיסק, החיוך שלה פחות מסתיר. בדיסק היא נשמעת יותר סולידית, מלנכולית. בבארבי ההפקה כיוונה אותה החוצה. ההחצנה מחוברת לדציבלים, לתאורה שהיא חגיגת פנסים מוגזמת לעיתים, וידיאו – מלחמת הכוכבים.
את האלבום הפיק מוסיקלית – אמיר צורף. את הערב ששמענו – הוד מושונוב. מצאו את ההבדלים, ויש הבדלים: מהדיסק עוברת אווירה חורפית נוגה. קונספט שעוטף את השירים במעטה אפרורי. .בבארבי היא יצאה מהחדר לזירת הרוק. לקחה צעד קדימה וטענה את השירים באנרגיות רוק מחשמלות מוספות. "עד שתבוא" הוא אחד השירים שקיבל עוצמות רוק מחודשות.
את הדיסק אהבתי כמעט ללא עוררין. ההופעה היא ניסיון להעניק לדיסק נפחים גם בסאונד, בתאורה חזקה, בוידיאו מרצד. השיקול הוא נכון, אם כי לא נטול בעיות. הנרטיבים של השירים קצת מתפספסים. ללא האזנה לדיסק קשה יותר להגיע לרז שמואלי של ההופעה הזו, לחוות את המוסיקה שלה בגדול.
בשיר אחד – "עליי ועליך", הגיעה התחושה שחשתי בהאזנה לדיסק: שתי דקות הממחישות את צער ההחמצה. שינוי בקו האווירה. משהו יותר קברטי. שמואלי שרה בהתרגשות בליווי פסנתר, יש רגע שהיא מטפסת בסולם הרגש, ואז שבה לטון מדוכדך רפה. שיר על-זמני, אל-אופנתי ממגירתה האישית.
רז שמואלי נועדה לרוץ למרחקים ארוכים. היא יוצרת אינטליגנטית שכותבת טוב, מתאימה לעצמה חומרים, יודעת לבחור את הנגנים. ובעיקר – זמרת נפלאה. שמואלי מפיקה את המיטב התחושתי מהשירים. לוקחת אותם לחלקת הדרמה האישית שלה, מחלקת אנרגיות – מטון מאופק לנרגש עד זועק. המנגינות משרתות את הנרטיבים המתארים את תחושותיה כלפי העזר שכנגד. היא מצליחה לחלוק את תחושותיה בכנות משכנעת.
ועדין, למרות ההשקעה, למרות הכישרון והבטחה, עדיין זה אלבום ראשון, עמידה ראשונה למבחן. יש מקום לליטושים, לאיזונים, להמשך צמיחה, כי צומחת כאן זמרת מליגת על.
נ.ב. מדוע ויתרה בהופעה על שיר מצוין כמו "אליפות שחיה"? הוא הרבה יותר מהותי ומשמעותי משני הקאברים של הערב – "הביאו את הסתיו" של "איפה הילד" ו"קשה בלעדיך" של שרון ליפשיץ.
וגם: חבל שהתאורן קיפח את הנגנים, והותיר אותם באפלה. מה רז הייתה עושה בלעדיהם?

שירים מההופעה: אף אחד, כשנכבה האור, פנסים