שלמה יידוב ממשיך לחלום בספרדית. זהו מפגש מחודש ומתמשך עם שורשים ומוצא (ארגנטינה), ניסיון לחזור לתבונה העממית, לאמירה החברתית, להומור האופייני במקצבים הטיפוסים. יש לו את זה: הדיאלקט, הנגינה העסיסית. הרגישות, הביצוע הפריך גם בשיר הערש "נומה נגריטו" (ילד שחור) גם ב"מילונגה סנטימנטל" הרקיד עם ההתלהבות והטמפרמנט. עם זאת, יש תחושה ששלמה יידוב ה"ספרדי" – כבר אינו מחדש, אפילו צפוי מדי. פחות נועז.
זה אינו ממעיט מהיופי של השירים האלה. מצד שני – אני עדין חולם לשמוע משלמה יידוב, הכישרון המלודי הנפלא, שירים בנוסח הקלאסיים שלו – "שיר בין ערביים" ואת "ימים לבנים", "ילדי הירח" ו"ערב עמוק כחול". יידוב מייצג דור שפרח בשבעים, שנע בין הקלאסי והפולקלוריסטי, שנגע בג'אז ובפולק, גם ברוק האנגלי הפרוגרסיבי. הפן הזה חסר לי אצלו בשנים האחרונות. השיר החדש הייחודי, ה"קצת אחרת" מסקרן אותי יותר מאשר השירים הספרדיים האלה, גם כשאני משוכנע שהם תואמים את אישיותו ואת המניעים השורשיים שלו.
